3 תגובות

1. 
   אמא ואבא,
   לאחרונה כל מי שאני פוגש אומר לי כמה אני מזכיר לו את שניכם יחד ואני מתמלא גאווה, אנרגיה כמו של אמא, בדיוק עם אותו השיער והרצון לעזור לכולם כמו אבא, עם אותו הקול ואותן הבדיחות, שילוב מדוייק.
   החלום שלי מאז ומתמיד היה שתתגאו בי, ושאני אצליח להיות אפילו חצי ממה שאתם הייתם בעולם.

   “כפר עזה זה הבית” לא הייתה סיסמה עבורכם, אלא דרך חיים.
   אני מודה לכם שגידלתם אותי במקום הכי יפה בארץ, אני יודע שעשיתי אתכם מאושרים וגאים מהחזרה שלי לקיבוץ ובעיקר על ההחלטה לבנות בית בכפר עזה יחד עם סיון שלי, שאותה כל כך אהבתם כמעט כמו שאני אוהב.

   ביום חמישי האחרון רזי חגגה יום הולדת, יום הולדת ראשון בלעדיכם.
   ניסיתי לעשות לה הכי שמח שיכול להיות ואפילו הבאתי לה שעון מתנה בדיוק כמו שהיה לאבא, אבל משהו שם היה חסר. היה חסר את השולחן יומולדת המושקע והברכה המביכה של אמא בפייסבוק.
   אתם יודעים שבדרך כלל אם אני מבטיח אני מבטיח להשתדל.
   אבל הפעם זה שונה, הפעם אני מבטיח! אני אמשיך את הדרך של שניכם יחד ושל כל אחד לחוד.
   מבטיח שאני אשמור על רזי שלנו ואהיה לה לבית, סלע איתן, אח מסור, חבר ואוזן קשבת לפרוק ולחלוק, וכמובן אבא, לתלות לה בדירה כל מה שתצטרך ולנסוע לכל מקום בארץ כדי לתקן לה את הפנצ’ר באופניים.
   אתם חסרים לי, ותמיד תהיו
   אוהב תומר 🧡

   https://www.facebook.com/share/v/1V4JVwK6XY/?mibextid=wwXIfr

2. ההספד של בתם של לילי ורם – רז איתמרי בלוויה
   

   אנחנו בדיוק בסוף השבעה שלכם הורים אהובים,
   אני עדיין לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלעדיכם וכנראה לעולם לא אצליח…
   החלטתי לשתף פה חלק קטן מההספד שהקראתי בהלוויה שלכם
   למענכם ולזכרונכם🤍
   ״לא האמנתי שככה אנחנו ניפרד, אני יודעת שנלחמתם עד נשמתכם האחרונה ועכשיו מתחילה המלחמה שלי.
   יום שבת ה7.10 זה תאריך שאני לא אשכח, שם הבנתי מה זה אומר לב שבור.
   פתחתי את הבוקר באזעקה ניסיתי להתקשר ולא עניתם ממש נלחצתי שקרה לכם משהו וכמו תמיד חזרתם אליי אחרי כמה דקות ואמרתם שאתם בממד והיה לכם קשה לקום ונרגעתי.
   היינו על הקו טלפון בשקט בלי לדבר כמעט שעה ברצף שם הייתה לנו תקווה, רק צריך שאתם תהיו בשקט, השארתם אותי על הקו שאני לא אדאג ואראה שבאמת אתם בסדר, שמעתי ברקע את כל היריות ואמרתי טוב עוד רגע זה נגמר ויחלצו אתכם.
   כשהבנתם שהאירוע גדול יותר ניתקתם לי והתחלתם לדבר עם חברים ולהיפרד מכולם.
   אחרי זה ניתקתם קשר לתמיד
   אני שמחה שאני הייתי השיחה האחרונה שלכם.
   עברו כבר שלושה שבועות מאז היום הנורא, אין לי מילים לתאר את מה שעברנו, לא הייתה לנו וודאות לגביכם, תוך כדי קברנו את כל הקרובים שלכם ושלנו.
   את הזיהוי של אבא קיבלנו כבר לפני יותר משבוע, התחילו לדבר איתנו על לקבור אותו לבד ורק את אמא נשארת לזיהוי תמיד היית מיוחדת, את היית כמעט האחרונה מהקיבוץ שעדיין לא זיהו ותמיד אהבת להיות באור הזרקורים אין מה לעשות שמרו את הטוב לסוף.
   הייתה לי יום הולדת בחמישי האחרון, ובאותו יום גם פרסמנו את התאריך של ההלוויה.
   אמא את בעצם נתת לי מתנה ליום הולדת שאת ואבא תיקברו ביחד כמו שהייתם רוצים, אחד ליד השנייה.
   ברגע שלא עניתם יותר להודעות ושגיליתי שרשמתם בקבוצות אחרות שירו בכם הבנתי שזהו זה נגמר והלב שלי התפרק לרסיסים. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליכם.
   אני לא מצליחה לעכל שאתם לא תלוו אותי בחופה שלי שלא תראו אותי מקימה בית ולא תכירו את הנכדים שלכם.
   זה לא סוד שהבית שלנו נהרס ולא נשאר כלום אבל הזיכרונות נמצאים אצלי בלב ובראש תמיד.
   תודה שגידלתם אותי בקהילה כזאת גדולה ועוטפת בכפר עזה ולא ויתרתם על זה.
   אני שמחה שהלכתם מהעולם אחרי שהספקתם לעשות כל מה שרציתם והגשמתם כל משאלה.
   הייתם ההורים שכל ילד מאחל לו, נתתם לי תמיד הכל מבלי שהייתי בכלל צריכה לבקש, הקנתם לי ערכים שאני אשמור איתם איתי לנצח וכך גם אחנך את ילדיי.
   אני גאה שהיו לי הורים כמוכם הייתה לי את הזכות להיות לצידכם 26 שנה.
   תמיד אהבתם להתגאות בי, שמחתי שהייתה לי סיבה שההורים ידברו עליי״
   אני אוהבת אתכם לעד💔

3. ‏ההספד של שי טלמור – הבוס של רם

   ***************

   פגשתי את רם לראשונה בראיון עבודה לפני כ-3 וחצי שנים. כבר בראיון קלטתי שרם הוא קיבוצניק במלוא רמ"ח אבריו – הלוק שלו, משקפי הרייבאן טייסים, ההומור המיוחד, הציניות, החיבה לסיגריות וקפה שחור, הצבריות פשוט השפריצה ממנו. אותי זה קנה מיד. אמרתי לעצמי זה הבנאדם שאני רוצה שיהיה קצין הבטיחות בתעבורה של מטב.

   לרם לקח קצת זמן לעשות את השינוי אחרי השנים הארוכות באלקטרה – אבל כשהוא נכנס לזה הוא היה כל כולו במטב. גם עובדות ועובדי מטב למדו מהר מאוד שרם הוא הכתובת לכל פנייה, כל בקשת עזרה ובכלל לא משנה אם זה היה ענייני עבודה או עניינים פרטיים…

   לא פעם הייתי מרים לו טלפון, שולח ווצאפ או מייל, עם קושיות ובעיות שונות ומשונות – תמיד קיבלתי את אותן התשובות: "אין בעיה" או "לא בעיה" או "תן לי רגע לעשות כמה טלפונים ואני סוגר את זה"…

   לרם היה תחביב שהוא הפך אותו ממש למקצוע – לעזור לאנשים. בכלל לא משנה אם הם היו בקרבה ראשונה או ב"קרבה מהתחת", כמו שהיה אומר לי והיינו צוחקים יחד…
   רם הכיר את כל העולם וכל העולם הכיר את רם – כמות הפיצוחים שהיינו עושים, הפכה לתחביב משותף של שנינו.

   רם פרח והיה מאושר בשנים שעבד במטב – לנהל צי של "רק" 200 רכבים, היה קטן עליו והוא עשה זאת במקצועיות ובקלילות. כל כך סמכתי עליו ולכן שחררתי אותו לעבוד כמעט באופן עצמאי לגמרי. רם נטע בי ובכל מי שעבד איתו את התחושה שניתן לסמוך עליו תמיד.

   במקביל לעבודתו במטב, רם היה עסוק כל הזמן בדאגה אין סופית ובלתי מתפשרת ללילי, לתומר, לרז ולקהילה: קונה לרז אוטו, עוזר לתומר לעבור דירה, עוזר ללילי בעוד איזו הפקה, מארגן נסיעות לחו"ל, מסייר עם הרבש"צ, מארח את ראש המועצה, נוסע לבקר ברפסודיה של התנועה, מארגן ערבי שירה בעוטף ובצפון ועוד ועוד …

   במהלך השנים בכל פעם שהייתה התחממות בגזרה, שלחתי לו הודעות לוודא שהם בסדר: רמבו הכל תקין אצלכם? תמיד היה עונה "הכל פיקס" או "אנחנו רגילים, הכל טוב".

   באותו בוקר נורא האזעקה תפסה אותי ישן בביתי בהרצליה. כבוגר לבנון לא התרגשתי ואפילו חזרתי לישון… בשעה 0800 לערך, אישתי העירה אותי בבהלה שהמצב חמור מאוד. מיד שלחתי לרם הודעה. הוא ענה "הכל טוב אנחנו בממד". ואז פתאום הוסיף "יש חדירה לקיבוץ". שאלתי אותו אם האקדח איתו הוא ענה שהוא עם הנשק ביד. כתבתי לו שישים כדור בקנה ושיחזיק מעמד. בליבי אמרתי "רמבו הוא פייטר, אין מחבל שיכול עליו".

   ככה אחת לחצי שעה שאלתי מה המצב והוא ענה, "אין שינוי". ב-1130 ענה שאין שינוי, חוץ מזה שאין חשמל… שאלתי בתגובה האם יש מים? פה כבר לא נענתי…
   המשכתי לשלוח הודעות עד הערב. כולן ללא מענה…

   בימים הארוכים בהם רם נעדר, אמרתי לעצמי – רם לא שבוי. רמבו לא היה נותן יד לאף מחבל והולך לעזה… לצער כולנו, תחושת הבטן שלי הייתה נכונה.

   את לילי היקרה לא הכרתי – אבל דבר אחד ברור לי – אם היא בחרה ברם ורם בחר בה ואהב אותה כל כך, אז אין לי ספק שהיא הייתה מדהימה לא פחות מרם.

   רם זכה למשפחה גדולה, מלוכדת, ערכית ויוצאת דופן. אמרתי לגלעד ולתומר שימצאו במשפחה הגדולה והמיוחדת שלהם מעט נחמה – זו נקודת אור קטנה בתוך החושך הגדול.

   מבחינתי צוואתו של רם אלי, היא להמשיך לסייע לכל אדם באשר הוא. תמיד בלי לשאול שאלות, בלי לצפות לתמורה או תודה.

   אתגעגע מאוד לכניסות הפתאומיות של רם לחדרי – רק כדי לפנק אותי עם כוס קפה שחור קטנטן, לשיחות על סיגריה במרפסת, לציטוטים המשותפים ממבצע סבתא ולחברות האמיתית שהייתה בנינו.

   נייחל לימים שקטים וטובים יותר, לשיקום ובניין מהיר של כפר עזה ויישובי העוטף ולשלום עלינו ועל כל עם ישראל.