אביטל היתה ילדה שקשה לשכוח. לא בגלל שעשתה רעש, אלא בגלל שכמה שהיתה קטנה בגופה, היתה בה נוכחות גדולה – חמה, חכמה, מלאת חיים.

היא היתה צעירה מאוד, אבל היה בה משהו בוגר. כאילו החיים לימדו אותה מוקדם לקחת אחריות, לראות מה קורה סביב, ולדעת להיות שם בשביל אחרים. במשפחה ידעה לתמוך, להגיד את המילים הנכונות, להרגיע, להצחיק, ובעיקר לאהוב. היא לא היתה רק בת ואחות – היא היתה חברה.

אביטל היתה חברתית מאוד. ילדים ומבוגרים אהבו להיות לידה. בתוך הגוף הקטן שלה היתה שמחת חיים גדולה, חוש הומור, תנועה, שובבות, וגם רצינות שלא תמיד רואים מיד. היא יכלה להיות מצחיקה וממזרית, אהבה להבהיל אנשים, ואח״כ להתפוצץ מצחוק, אבל גם רגישה מאוד וידעה מתי מישהו צריך חיבוק או מילה טובה.
בבית הספר ראו בה ילדה עם כוח פנימי. גם כשלא היה פשוט, היא ידעה להתמודד, לקבל החלטות, ולעשות. הדרך היתה פתוחה לפניה.

היא אהבה את החיים. את האנשים, את הבית, את המשפחה, את החברים, את הדברים הקטנים. היתה בה אהבה טבעית לעזור, לקחת חלק, להיות שייכת.
אביטל נשארה בזיכרון כמו שהיתה: ילדה יפה מבפנים ומבחוץ, חכמה, צוחקת, רגישה, בוגרת מדי לגילה, ומלאה באהבה.