איתן היה אדם של אנשים. אדם שידע להיכנס לחיים של אחרים בשקט, בלי הרבה הצהרות, ולהשאיר שם משהו טוב. הוא היה חם, נדיב, רגיש, עם חוש הומור ויכולת נדירה לראות את האדם שמולו באמת.
חבר, מדריך, איש טיפול, אדם שאפשר לסמוך עליו. היתה בו תערובת מיוחדת של חוזק ועדינות. מצד אחד ידע להחזיק, להוביל, להיות נוכח ברגעים לא פשוטים. מצד שני היתה בו רכות גדולה, במיוחד מול ילדים ונערים.

בצבא איתן היה לוחם מעולה, בריון בגופו ואיש עדין עדין בנפשו. בשייטת באימוני קרב מגע, ספג חבטות מאחרים, אבל לא היה מסוגל להרים יד על חבר ולהחזיר מכות.

הוא אהב ילדים. לא אהבה כללית מרחוק, אלא אהבה יומיומית, סבלנית, כזאת שיודעת לשבת ליד ילד, להקשיב לו, להצחיק אותו, לתת לו תחושה שהוא נראה. הוא היה גאה בעבודתו כמטפל בגן הילדים.

היו לו מטבעות לשון משלו ואנשים זכרו ממנו את המבט הטוב, את הצחוק, את היכולת להפוך רגע כבד לקצת יותר קל.

הוא גם היה אדם של קשרים. חברויות של שנים, שיחות ארוכות, נאמנות. מי שהיה חבר שלו הרגיש שהוא לא חולף לידך – הוא נשאר. מתעניין, שואל, חוזר, זוכר.
ואז באה התאונה. אירוע שאי אפשר באמת להבין ואי אפשר באמת להכיל. איתן היה נהג הטרנזיט, וגם הוא עצמו איבד את חייו באותו אסון. לצד הכאב העצום על הילדים שנהרגו, נשאר גם הכאב עליו – אדם צעיר, אוהב חיים, שנשא בלבו כל כך הרבה טוב.