שרון הוא מישהו להסתכל עליו ולהתגאות, הוא דמות להערצה , הוא גאווה , מישהו מרשים בפני עצמו !!
להגיד שאנחנו אוהבים אותו יהיה בלשון המעטה – ולהגיד שאנחנו מתגעגעים אליו, זה לשון המעטה אפילו עוד יותר!

שרון תמיד היה שם בשביל כולם, בני משפחה, שכנים, חברים ואפילו מכרים כולם היו תמיד עדיפות ראשונה לפני עצמו .
תמיד הוא המציא כוחות וידע גם שלא תמיד היה יודע בשביל לעזור ואיכשהו , תמיד הצליח לו .

תמיד הצליח לו להצחיק ולרומם מצבי רוח של כל כך הרבה אנשים בין אם הם מכרים ובין אם לא . פשוט כל אדם !
החיוך תמיד היה קיים שם , גם בין מחבלים ובין תופת בלתי נגמרת יש תיעודים מדהימים שלו פשוט מחייך וצוחק למרות שכולם בלחץ .
שילוב של רצינות בעבודה מצד אחד ואופטימיות בלתי נגמרת עם חיוך כובש ועיניים אמיתיות .

שרון היה תמיד שם עבור המשפחה ,החברים , החברים לעבודה ועבור כל מי שרק רצה . חזר מהעבודה בחיוך עייף אבל האושר שמילא אותו מילא את הבית ואותנו בחום .

כל מה שהחיים יכולים להציע ולהעניק לטוב ולרע ,
ילדים , משפחה , רגעים משמחים וגם קצת פחות , בית , והגשמת החלום הגדול לעבור לעוטף , לשקט הנפשי שלנו והבית שבנינו בעשר אצבעות למרות כל הקשיים , זה היה קטן עליו.

התשוקה שלו לעבוד במשטרה מגיל קטן הביאה אותו לאן שהוא היום . אדם שהגשים את החלום שלו , שלא ויתר וניסה להתגייס למשטרה ועשה הכל למען זה . שעזב בגלל קשיים וחזר כי החופש הנפשי שלו היה רק במשטרה . ההגשמה העצמית שלו רק במשטרה .

הוא חזר למשטרה בשביל להישאר במשטרה לתמיד .

אהבתו של שרון כלפיינו וכלפיי אנשים שאהב הייתה ללא תנאי וזה משהו נדיר שלא ניתן כמעט למצוא היום .
כל מי שהכיר אותו יזכור אותו בתור איש סלחן , נדיב עם לב ענק שיש מקום לכולם בפנים.

שרון נולד ב- 11.3.1981 , כ״ג באדר תש״מ , בבאר שבע . הוא למד במוסדות החינוך בעיר , בשנת 1998 שרון התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בחיל השריון.

עוד בהיותו נער חלם ושאף להתגייס למשטרה , ולאחר שאכן עמד בתנאי הקבלה הגשים את חלומו ובשנת 2016 התגייס למשטרת ישראל . שרון היה סייר תנועה בתחנת באר שבע ובשנת 2021 עבר לשרת בתחנת אופקים באותו התפקיד.

באפריל 2022 החליט בעקבות השכר לשנות תחום עיסוק על מנת לקבל שכר טוב יותר. אך הסיפוק שחש בעבודתו כשוטר ואהבתו הרבה למקצוע גברו על השיקול הכלכלי, ובמרץ 2023 הוא שב לארגון בחזרה.

בפרק הזמן שבו עזב את המשטרה המשיך להתנדב בתחנת אופקים מפני שלא באמת רצה לעזוב . המשטרה הינה חלק בלתי נפרד מחייו . תחושת הסיפוק שהייתה לו בתור שוטר לא הייתה כלל באף מקום אחר.

שרון עבד במסיבת הנובה ביום שישי בבוקר ולמחרת היה צריך להגיע גם למשמרת צהריים , אך התבקש להחליף משמרות וכפי שתמיד התנדב לעזור לעמיתיו גם הפעם נענה בחיוב ללא היסוס . בשבעה באוקטובר בשעה 05:00 יצא מביתו.

בשעה 06:30 לערך עם הישמע אזעקות ראשונות , סיוון אשתו התקשרה בדאגה לשרון בעלה ובטון רגוע הוא סיפר לה שהוא מפנה אזרחים מהמקום ושהכל בסדר ולא יכול לדבר. ומהשעה הזו לא ענה יותר לטלפונים ולא השיב להודעות . מעדויות שהמשפחה קיבלה עולה ששרון הבין מהר מאוד שמשהו חריג מתרחש, ובקור רוח החל להכווין את התנועה בצומת בכניסה למסיבה ברעים, הוא הכווין אזרחים רבים לכביש 232 והרחיק אותם מאיזור הסכנה לכביש הראשי.

שרון נסע הלוך ושוב משטח החניון לכביש עד אשר הצליח לחלץ מבלים רבים מהאיזור ובכך הציל את חייהם . בשלב מסויים, משהבין כי המחבלים סוגרים על ציר 232 הוא הציב את האופנוע שלו בצידי הכביש, ונשאר עם שוטרים נוספים באיזור הגשר הירוק.

לנוכח הפגיעות הרבות באזרחים , שרון שלף את אקדחו ויחד עם עמיתיו השוטרים החל לנהל מאבק עיקש אל מול המחבלים שהיו חמושים בנשקים אוטומטיים וטילי RPG.

שרון נלחם בגבורה הירואית תוך חיפוי הדדי עם עמיתיו בה הקפידו על שימוש מחושב בתחמושת המעטה שנשארה בידיהם . שרון היווה קו חוצץ ראשון בין המחבלים לבין מבלים רבים ממסיבת הנובה.

בהיותו בקו האש וחשוף אל מול המחבלים, שרון נפגע ממספר רב של טילי RPG אשר נורו לכיוונו . אומץ הלב והנחישות להציל כמה שיותר אזרחים היו נר לרגליו של שרון עד לרגעיו האחרונים.

שרון נצרב בתודעתם של שוטרי התחנה בשוטר אמיץ , ותמונתו האחרונה אוחז באקדחו השלוף ליד הגשר הירוק תישאר חקוקה בליבם ליד.

שרון היה בן 42 בנופלו והותיר אחריו אישה , ארבעה ילדים , אח ואם.