עפר היה ילד שקשה להסביר בכמה מילים, כי הוא היה הרבה דברים ביחד. שקט, חכם, רגיש, מצחיק בדרכו, ולפעמים גם קצת מסתורי. הוא לא תמיד היה במרכז, אבל איכשהו תמיד הרגישו אותו. היה בו משהו שלא עשה רעש, אבל נשאר.
הוא היה חבר טוב. כזה שיודע להקשיב, לעזור, לשים לב למי שסביבו. הוא אהב להיות עם החברים, לשחק, לצחוק, ובעיקר להיות חלק מהחבורה בלי לעשות מזה עניין גדול. גם כשהיה ביישן או סגור, היה ברור שיש בו לב גדול ורצון אמיתי להיות קרוב.

עפר אהב ספורט. כדורגל, פינג־פונג, תנועה, משחקים – שם ראו אותו נפתח. הוא רצה להשתפר, להתאמץ, להצליח, אבל לא רק בשביל עצמו. היתה בו נאמנות לקבוצה ולחברים, ורצון להיות שותף אמיתי.
הוא היה הילד הבכור במשפחה ונטל לעצמו סמכויות של בכור ובצע אותן ללא דופי. עם אביו היתה לו מערכת יחסים עם חברות של ממש.

ילד שאהב אוכל טוב, רגעים פשוטים, שיחות קטנות, ואת האנשים שלו. לפעמים היה קשה לו עם מסגרות ועם מה שדרשו ממנו, אבל זה היה חלק ממנו – הוא היה ילד חושב, מרגיש, לא מובן מאליו. הוא שאף להיות מעולה לא רק במקצועות הריאליים בביה״ס אלא גם במקצועות ההומניים.
בשנה האחרונה שלו נדמה היה שהוא מתחיל לגדול לתוך עצמו. יותר בוגר, יותר שקט, אולי גם יותר עמוק.
הוריו קראו לו על שם עפר חרמוני מעין חרוד שנפל בפעולת כארמה.

עפר נהרג בגיל שש־עשרה. גיל שבו הכול עוד אמור להתחיל. והוא נשאר בזיכרון כמו שהיה: ילד עם חיוך, לב טוב, רגישות, וחברות אמיתית.