ראומה הייתה נערה מלאה שמחה. זה לא קלישאה, זה פשוט ככה היה. מי שהכיר אותה יודע שכל פסיק בחיים שלה היה מוערך, שהיא ידעה לחיות עם סקרנות של ילדה קטנה וגם עם עומק שהפתיע את כולם.. היא הייתה מיוחדת, מפותחת, כזאת ששמים לב אליה כשהיא נכנסת לחדר. גם ידיים של זהב היו לה – מה שהיא נגעה בו יצא תמיד.

את אהבתה לריקוד מימשה בשיעורי בלט (שקצת שעממו אותה) ובעיקר בדיסקו שם רקדה בלי שום עכבות. את האהבה שלה לבגדים אי אפשר היה לפספס – בגדים זרוקים שהיא אהבה, טעם מיוחד משלה, צמידים, עגילים.

כל ציפורן שלה היתה בצבע אחר – ממש כמו שהיא עצמה תיארה פעם: יש את ״היד השמחה״ ו״היד העצובה״.

ראומה היתה טיפוס דומיננטי וסחפה אחרים איתה.

היא אהבה במיוחד את השיר ״כמו צמח בר״ ואת השורה "מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי". אף אחד לא באמת הבין אז שמילים אלה יקבלו ממשות כואבת כל כך.