אריק בן שטרית – בן הזקונים של סימי בן שטרית

שמי אריק בן שטרית, ואני הילד ה-10 והאחרון שנולד לאמי. היום אני בן 51, נשוי עם ארבעה בנים וגר בבית אריה.
זהו סיפורה של אמי, סימי בן שטרית לבית אסרף, שנולדה במרוקו בשנת 1940. כשהייתה בגיל 16 חיתנו אותה הוריה עם אבנר חזן, זאת בהתאם למנהג היהודים באותם ימים לחתן את הנשים הצעירות כדי שהמוסלמים לא ייקחו אותן לעצמם. מיד לאחר החתונה היא הרתה ונולד לה בן. כשבנה היה בן 8 חודשים החל מסע העלייה שלה עם בעלה ובנם התינוק לארץ ישראל.
מסע העלייה החל בשנת 1956 ונמשך חודשים רבים. בדרך נפטר בנה התינוק. עובדה זו נודעה לי רק בעת ה"שבעה" על אימי. איני יודע אם הסתירו זאת מפני, או שפשוט לא טרחו לספר לכל ילדי המשפחה, כשאני הצעיר שבהם.
כשהגיעו לארץ, ב-14 ביולי 1957, היא כבר הייתה בהריון מתקדם עם בנה מישל. בארץ הם שוכנו במעברה בטבריה, שם גרה אחותה של אמי שעלתה קודם לכן לארץ. במעברה זו הם התגוררו במשך כשש שנים, ובמהלכן נולדו לאמי עוד שתי בנות – אנט ומירי. אבנר פתח עסק לממכר מזון בטבריה וכך פרנס את משפחתו.

כעבור שש שנים נפרדו אמי ואבנר, ואמא עברה לגור בטבריה עם הוריה, שעלו לארץ מעט אחריה. די מהר שידכו לה הוריה את אבי, אברהם בן שטרית, בנם של מכרים של הוריה, והשניים נישאו. אבי נולד במרוקו ועלה לארץ אחרי שהוריו עלו. הוריו התגוררו במבשרת ציון, ולאחר נישואיהם עברו אמי ואבי להתגורר גם הם במבשרת ציון, ברחוב הוורד, שם נולדו ליליאן. בריג'יט .וקלודין .אבי עבד אז בבית ההבראה "ארזה" במוצא, לשם היה מגיע בהליכה ברגל ממבשרת ציון.
בהמשך הם עברו לגור בשכונת מחנה יהודה בירושלים, אבל גם שם לא נשארו לגור זמן רב, ומעשה שהיה כך היה: יום אחד הגיעה אמא הביתה ושמעה את צעקותיה של השכנה: "עכבר! עכבר!". בהלה גדולה אחזה בה כשראתה שזו בעצם חולדה! מיד ארזה את חפציה, לקחה את הבנות ונסעה לטבריה. לאבי הודיעה: "אם אתה רוצה להיות איתי, בוא לפה!" אחת הפוביות שלה הייתה מיני חרקים וזוחלים.

אבא כמובן מיהר להגיע לטבריה , ושם הם קבעו את ביתם. אבא עבד בטבריה כאזרח עובד צה״ל, ושם נולדו להם עוד ארבעה ילדים, שהאחרון בהם הוא אני. נולדו, מוטי, מיכאל, סוניה ואני – אריק, על שם אריק שרון, שהיה אמור להיות הסנדק שלי. ולא סתם נקראתי על שם אריק שרון, שכן אני בא מבית חצוי: אמא ומשפחתה היו חברי ליכוד, ואבא ומשפחתו חברי מערך, וכך לימים, לקראת הבחירות, התקיימו בביתנו בבית שמש בימי שני התכנסויות של הליכוד, ובימי חמישי התכנסויות של המערך. אבא היה משלם לי שאבחר במערך, ואמא הייתה משלמת לי שאבחר בליכוד…
לפני שנולדתי עברה משפחתי לבית חדש בשכונה חדשה בטבריה. בדיוק כשאמא סיימה לרהט אותו אחזו בה צירי לידה והיא כבר הייתה בדרך לחדר לידה. נולדתי חודשיים לפני מלחמת יום כיפור. היות שהוריי הבינו שיתכן שהמצב הבטחוני ידרדר ויהיה מחסור בטבריה, אבא הביא הביתה כמות אדירה של מצרכים שונים לברית שלי. את המצרכים שנשארו אחרי הברית אמא אספה ומילאה בהם מכולת שפתחה מתחת לבית. במלחמה היא דאגה לספק ציוד למכולת, וכך זו הפכה למכולת של השכונה החדשה.

 
במקביל למכולת שניהלה, עבדה אמא במוסד לתשושי נפש בטבריה, מסוג המוסדות שבדרך כלל המשפחה של החוסה אינה באה לקחת אותו לביתה בסופי שבוע ובחגים. בכל סוף שבוע הייתה אמא מארחת אצלנו מישהו אחר מהמוסד. הוא היה נשאר לישון אצלנו וחוזר עם אמא למחרת לעבודה.

אמא דיברה צרפתית שוטפת, שכן במרוקו למדה באליאנס, וזו הייתה השפה שדיברה עם אבא כשרצתה שלא נבין, אם כי חלק מאחיי הבינו צרפתית. היא גם ידעה היטב עברית, כולל קרוא וכתוב.
כשהייתי בן 6 הודיע אבא לאמא שהוא רוצה לחזור לגור ליד ההורים שלו. היות שהיא לא התלהבה מכך, הוא אמר לה: "אוקיי, אני לוקח את הילדים לבית שמש לבלות בחופש הגדול", נסע איתנו לבית שמש ושכר דירה. נשארנו שם שנתיים, עד שאמא התרצתה, מכרה כל מה שהיה לנו בטבריה והצטרפה אלינו לבית שמש.

 
כשבאנו לבית שמש אבא התחזק מבחינה דתית. בכיתה א' למדתי בבית ספר חילוני, ושנה לאחר מכן העביר אותי אבא לבית ספר דתי, שם דרשו שאלמד שוב בכיתה א', וכך עד גיל 15 למדתי במוסדות דתיים וחרדיים. עם הזמן חזרו כל האחים בשאלה, ובסופו של דבר אבא נשאר דתי ואמא שומרת מסורת. אבא לא הגביל אותה. היא לא חבשה פאה או כיסוי ראש כלשהו, אבל קיימה את כל המצוות בבית.

 
הורי הקימו עמותה הנקראת "גמילות חסדים לנזקקים", ואבא היה עוזר לנזקקים באוכל ובתרופות. בשבתות היינו אנחנו, הבנים, הולכים לבתי אבלים לקרוא תהילים לעילוי נשמת הנפטר. החופש הגדול לא נחווה אצלי כזמן לטיולים – היינו הולכים לבתי עלמין לקברי נפטרים עריריים ומחדשים להם את המצבה תוך כדי אמירת פרקי תהילים. החינוך שלנו לנתינה התחיל משם.

 
אבא הוכר כנכה וקיבל קצבת נכות, ואמא עבדה קשה מאוד לפרנסת את הבית כדי שלא יחסר לנו דבר. היא עבדה במפעלים ובמוסדות שונים. במפעל "דיג" שייצר מוצרי חשמל עבדה במשמרות, והייתה מגיעה בבוקר, מכינה לנו אוכל ומעירה את כולם. כשיש משפחה גדולה, הגדולים עוזרים לקטנים, ואני הייתי הקטן כך שהיו לי הרבה "הורים". לכל אחד חוץ ממני היה תפקיד מוגדר בבית על מנת שהבית יתופעל כהלכה.

 
כשהייתי בן 11 נוספה לנו עוד ילדה במשפחה. הייתה זו נעמה, תינוקת בת חצי שנה עם תסמונת דאון בתפקוד בינוני. אחותי בריג'ט עבדה אז בהדסה והכירה את סיפור לידתה של התינוקת, וכך הגיעה התינוקת אלינו. הוריי קיבלו אותה כמשפחת אומנה, ומאז היא איתנו, אחותי לכל דבר. כשבגרה התנדבה לצבא ותפקדה יפה. היום היא בת 40, ומאז שאמא נפטרה היא מתגוררת אצל אחותי ובכל שבת מתארחת אצל אח אחר. אנחנו מקווים שיאשרו לנו את האימוץ הרשמי שלה.
לפני כ- 18 שנה, בשנת 2006, נפטר אבא מגידול בריאות ונקבר בבית שמש. אמא זכתה לחיים ארוכים ונפטרה בגיל 84 בשנת 2024 לאחר שנדבקה בחיידק בבית חולים, ונקברה גם היא בבית שמש. היא זכתה לראות 31 נכדים ו-29 נינים, והיום יש עוד ארבעה בדרך. היא הייתה הצעירה מבין אחיה, ובימי חייה קברה את הוריה ועוד שבעה אחים. גם אני, לצערי, נפרדתי מאחותי מירי שנפטרה בגיל 50 מסרטן, לפני 13 שנים. פעם אמא אמרה לי שזו הגזרה של האח הקטן…
אמא הייתה אישה מיוחדת במינה, אישה כזאת שדואגת כל הזמן לאנשים סביבה, עם לב ענק. בעיקר דאגה לעולים מאתיופיה שבאו להתגורר ברבות השנים ברחובנו, לאחר שהחברות שהכירה שם נפטרו או עזבו. כשראש העיר הבטיח לה שהשכונה תקבל כל מה שצריך, היא דאגה שכולם יצביעו לליכוד ולראש העיר.

היא עסקה כל הזמן במתן בסתר. למשל, אחרי הכפרות היא הייתה מבשלת את התרנגולת ושולחת אותי לכתובת מסוימת עם הנחיות: "תדפוק בדלת, תניח את השקית, תברח ותסתתר, ואחר כך תוודא שפתחו את הדלת ותספר לי שזה מה שעשית". דוגמה נוספת – השכנה שלה בקומה למעלה הייתה אם חד הורית, עולה מאתיופיה. אמא דאגה לעריכת הבריתות וחגיגות בר המצווה לבניה. היא דאגה לכל צרכיה של השכנה, וגם בימיה האחרונים, כשעוד יכלה לבשל, היא דאגה שיהיה לה אוכל ובכל חג הייתה שולחת את אחותי למעלה לביתה כדי להביא לה משהו טעים לאכול.
כאם לילדיה, הייתה אמא אם אוהבת ודואגת. דאגה שנלמד כראוי ושמרה עלינו חזק מאוד שלא נתקלקל או נצא לתרבות רעה. היה חשוב לה שנהיה אנשים טובים, ובעיקר שנהיה מלוכדים. היא הייתה הדבק בין האחים, וכשאחד מאיתנו היה חולה הייתה דואגת שנגיע אליו ונעזור לו. ממנה למדנו את הנתינה, ועד היום כל אחד מאתנו נותן בדרכו.
בזכות אישיותה המיוחדת היא אף רואיינה על ידי מיכל דליות ("סופר נני"), והריאיון איתה מופיע בספר של מיכל דליות ושרון פאר – "המתכון לגידול ילדים מוצלחים".

 
כסבתא, היא אהבה את כל הנכדים. לא היה מצב שהגיע נכד לביתה של סבתא ולא היה משהו טעים לאכול. כל מי שהגיע לביתה היה חייב לאכול.

מאז שאמא נפטרה, לפני כמה חודשים, היא חסרה לי מאוד. אני מרגיש בחסרונה בפעולות יום יומיות שאני עושה, אבל בעיקר בשעות הבוקר כשאני בדרך לעבודה (בלוגיסטיקה) ובשעות הערב כשאני חוזר, כי אלו הן השעות שהייתי רגיל להתקשר אליה כל יום. בתקופה האחרונה היא נעזרה במכשיר שמיעה וכמעט ולא שמעה אותי, אבל היא הייתה מספרת לי הכול, כך שלא הפריע לי שאינה שומעת. בימי שלישי ביקרתי אצלה באופן קבוע, ופעם בחודש הייתי מגיע אליה עם ילדיי כדי שתראה אותם.

מראיין: מוטי מרגלית, נייד: 0523-523-833