כמה  מילים על אמא 
כעת כבר כמעט אמצע שנת 2,000 , ואני נמצא ממרחק רב של כ- 15 שנה מאז איבדתי את אימי היקרה, ואני אז כבן 19 שנה, באמצע השירות הצבאי.
לא קל כעת , מהמרחק בזמן , לנסות ולתמצת במילים מי היתה אמא , הן כאדם והן כאם. מן הסתם , גודל האבידה בשלהי שנת 1984, ואני עדיין "בן עשרה ", מקשה על הכתיבה גם כעת.
אני נובר בניירות באותה התקופה , ומוצא מספר מילים שכתבתי לעצמי עם תום ימי השבעה :
"אין מילים,
לפני שבוע ליויתי את אמא למנוחת עולמים.
גם עכשיו לא מעכל…. הכל כרגיל , אוכלים ושותים , צוחקים – אבל מאמא חסרה.
אימי הטובה, בכל מובן המילה , סבלה ,התענתה , הושפלה ,וכאבה כאבי תופת,  וזה הסתיים במוות.
והיא ניחשה את זה עוד קודם….
להתחיל לספר כמה טובה היא , זה יהיה להמעיט בערכה.

אני לא מאמין שלא אראה אותה עוד.
לא מבין.
אם ילדותי ובגרותי ,מתה בת 44.  גם משהו ממני מת.
למה המחלה הארורה הזאת היתה צריכה להגיע אלינו לפני כ 3 שנים ?

למה?

כמה טוב היה קודם ולא ידענו להעריך.

כמה טוב היה עכשיו אילו הכל היה כרגיל.

לילדים שלי לא תהיה סבתא נפלאה ממני.

חבל."

כעת אני מעדיף לזכור את חייה של אמא , ופחות את מותה , ופרידת ידידיה ממנה. אך אולי כדאי בכל זאת להזכיר מספר נקודות.

בחודש האחרון לחייה היא הועברה לחדר "פרטי " ובו שהתה לבדה. אמא הבינה שזו פריוילגיה השמורה לחולים אנושות וקראה לחדר בחיוך " תא הנידונים למוות ".הומור עצמי המכסה על עצב גדול. היגיעו חברות ילדות שלה , מימי המעברה בחולון , את רובן לא היכרתי , ואני זוכר שהן בכו יחד.

כשהביטה במראה פעם אמרה : " ככה אני ניראית ?!" , ואנו , שקצרה ידנו מהושיע , אמרנו שה"טיפול החדש יצליח , ואת ניראית טוב"…

כל הזמן היה משהו עם אמא , אך היה זה בעיקר אבא , שעשה שם ימים כלילות. והוא ידע לספר , ששעה לפני פטירתה , היא התעוררה משנתה ,הניחה ראשה על כתפו וחיבקה אותו, ואמרה " עכשיו אני יכולה לישון בשקט".

כמו שכתוב בתהילים : גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע – כי אתה עימדי ".

בהלוויה היו אנשים רבים מאוד , אפילו מאות .רבים מהם היו מתלמידיה .כמו מנטרה חוזרת הייתי תמיד שומע את המילים :" אתה לא יודע איזה אמא יש לך".

אפילו כיום , יוצא לי לשמוע פה ושם מישהו שאומר לי :" אמא שלך היתה מורה שלי , איזו מורה טובה , אי אפשר לשכוח את החיוך שלה".

דומה , שלא היה ילד אחד שלא קיבל את האהבה ותשומת הלב לו הוא היה זקוק , כי אולי בבית לא היה מי שיתן לו. בשעה שישבנו שבעה ,סיפר נער אחד , שלמד אצלה בילדותו כי לאמא "לא היה לב" לשלוח מכתב להורי ילד שסרח , מחשש שמא יכבידו את ידם עליו. אבא סיפר פעם כי פעם אמא שבה מסיור בבית של אחד מתלמידיה , וכל כך זועזעה מהבעיות שיש להורי הילד , ומצבם הקשה , עד שאמרה לעצמה :" איך יכולתי לכעוס על הילד הזה , והרי כל כך קשה לו בבית ".

ועוד ציטוט מפיה :"אין דבר כזה ילד רע. יש ילד שרע לו."

בשנתיים האחרונות לחייה עברה אמא ללמד בכיתה ייחודית , לילדים בעייתיים במיוחד. כשהבחינה בילד כבן 10 , שאביו שתיין ומכה  אותו ואת אימו , ושחלק מאחיו בבית כלא , החליטה "לאמץ " אותו . כמעט יום יום היה מגיע ,לביתנו , אוכל איתנו ארוחת צהריים , ואף הולך לחוגים שונים יחד עם אחותי הקטנה שה;יתה בת גילו. גם לכל הטיולים המשפחתיים הוא היה מצטרף , ואפילו כשבאה כל המשפחה לבקר אותי במהלך הטירונות – הוא גם הצטרף. הילד הזה החל לחייך, וזכה סוף סוף למעט אושר בחיו. מה גדול היה שברו שאך ומצא מעט נחמה בחיו , נפטרה אמא שהיטיבה עימו ושאותה כל-כך אהב וכל-כך העריץ. עד היום הוא בקשר איתנו ,ומוזמן לכל ארוע משפחתי.

את הרגישות שלה לזולת ניתן היה לראות גם כשצפתה בסרטים. אני זוכר אותה לעיתים דומעת תוך צפייה בסדרה " בית קטן בערבה " תוך שאנו האחים מתרעמים עליה : מה את בוכה מכל סרט , דבר שגרם לה לחייך במבוכה.

כמובן , את כל הסדרות כילדים ראינו תוך שאנו מתרפקים עליה ואפילו רבים על המקום.

אני חושב שכל ימיה התגעגעה לאביה ( ישראל – בכור ) שנפטר בעודה ילדה כבת 5 שנים , הילדה של אבא. יצא לנו כילדים תמיד לשמוע  פה ושם כמה מילים עליו. שהיה יפה. ושהיתה לו חנות שהיא נהגה לבקר אותו שם , בעיקר לאחר שחטפה כמה נזיפות מאימה .הוא היה היהודי היחיד בעיירה פטיאה שבתורכיה ,וכולם רחשו לו כבוד. היא זכרה לציין שבהלוויה שלו נסגרו החנויות שבעיירה וכולם הלכו ללוותו.

תמונת ילדות שחרוטה בראשי , לראות את אמא  ואימה ( סבתא אסתר שקראה לאמא "זאפר"  ), שותות בבוקר את ה"קפיג'יק " , הלא הוא הקפה התורכי , ומפטפטות בניחותה בספניולית , ואח"כ רוכנות יחד על גזרי בדים לתפור לנו בגד חדש , או שמלה חדשה ,על פי המודה האחרונה שיצאה מהעיתון "בורדה ". אגב , משיירי הבדים סבתא תפרה לי כמה כיפות שהייתי גאה ללכת איתן. כמה ערב לאוזני עד היום לשמוע את הספניולית מתנגנת כאשר משהו מוותיקי המשפחה עוד מדבר בשפה זו. סבתא אסתר נפטרה כשהייתי בן 10 , ואני זוכר את אמא , כשחזרה מחולון לאחר השבעה על אימה , שוכבת על המיטה בחדרה ,וקשה לה להינחם על הפרידה ממנה.

כישרון  נוסף שהיה לאמא היה לביים הצגות בבית הספר. כמעט כל שנה , כשכיתה ח' היתה מסיימת בי"ס יסודי , היו באים לאמא בפניה שתביים הצגה לסוף שנה.ואמא טרחה לחפש כל פעם הצגה שתתאים , ולעמול קשה עם הילדים במלאכת הבימוי.

כמה אורך רוח היה צריך לשבת עם הילדים , שמצויים באוירת סוף שנה ,לוודא שלמדו בעל פה את הטקסט, ולהעביר להם את הדמויות אותן עליהם לגלם. והתוצאות היו מעל ומעבר.

איני יודע איך לסיים דברי אילו. לא ניתן לסכם מסכת חיים במאמר קטן.

בכל אופן , הזיכרון שעולה בי באמרי  את המילה אמא , זה החיוך , טוב הלב , האהבה לאין קץ שהיתה בה , הרוך , ההסבר כדרך חינוך הגישה הישירה ללבו של כל אדם באשר הוא, והכבוד להיות הבן של אחת ,שבאשר אפנה – רק מילים של הערכה אשמע עליה.

כתוב בפרקי אבות : " כל שדעת הבריות נוחה הימנו- דעת המקום נוחה הימנו".

אם יש גן עדן היכן שהוא– שם היא נמצאת.

באהבה ,
בנך