חלפה שנה. ארבע עונות. מחזור חגים שלם- 401 ימים אם להיות מדויקים, מאז נפרדנו ממך ביום שני ההוא, בחדר בציריך, מאז נפרדת מאיתנו וליבך נדם. אני רוצה להאמין ויודעת שמכאוביך פסקו אך נשמתך נרגעה ועפה לה למקום אחר ממנו אתה מביט עלינו ושומר עלינו קרוב.
היו שם רגעים, בימים הסמיכים הדחוסים (המעיקים) ההם של לפני לכתך, שלא יכולנו לדמיין בהם מה יהיה אחרייך. לא יכולנו לדמיין שיהיה אחריך. היינו עסוקים לעזור לך להגיע לרגע הנורא הזה. והנה, חלפה שנה. ושוב הגיעו חגי תישרי ואנחנו פה.
החסרנו שם פעימה שנותרה איתך( והותרנו אותה לך) חזרנו משם אחרות, חסרות. ולא ידענו ולא יכולנו לשער, שתוך ימים ספורים , בעודנו ממתינים לשובך חזרה לארץ שכה אהבת כדי לנח בה ולהירגע ממכאוביך, לא ידענו שלכאב האישי שלנו יתווסף כאב של מדינה שלמה . אבל של מדינה שאינני יודעת מתי או אם תצליח להרים את ראשה חזרה. ואני בטוחה שהיית אומר לי למשמע הדברים להפסיק להיות פסימית, הרי אתה היית כולך עשוי מאופטימיות צרופה.
אין רגע בשנה הזו שבהם לא חסרת לי. לעיתים זכרון קטן, לעיתים מחשבה נוגה, לעיתים מחוייכת אך לרב מחשבה מלאה עצב ( הגורמת )הגורם לי להיטלטל וליפול לתהום שמכה וחובט בשל תחושת חוסר היותך כאן. והחבטה מטלטלת את כל הגוף. והרגע המרגיע היחיד הוא ברגע הברור כקריסטל שאתה לא היית יכול לשרוד את המחשבה על מה שקרה, מה שקורה כאן בארצך האהובה.
אין אפשרות לקלוט את המוות. גם לא להתרגל אליו. אפשר רק לחיות לצידו. אני בטוחה שבחרת להיות מלאך בכיר. מלאך יוזם , מלאך שומר.
לא הפליא אותי שהתעקשת לומר די. ידעתי שזו כבר לא עוד בדיחה באמתחת הבדיחות שלך, לא שיחה שיהיה לי רשות לומר בה, לא . ידעתי שזו לא הצגה. היית נחוש, ברור, צלול, החלטי.
אוי פיצ, החיים בלעדייך בלתי נסבלים , וכשאני שומעת את קולך קורא לי הכאב הוא חד וברור.
אני חושבת עליך ועל הנשימה האחת שהבדילה את הרגע בין לחיות ללא לחיות, נשימה אחת שמכילה חיים שלמים.
היית נפש הכי גדולה, הכי נוכחת שהכרתי וחסרונך הוא הכי נוכח וגדול שאפשר.
היית גדול מהחיים. עשית וחשבת על הכל בגדול. מלא בחכמה, יצירתיות, מלא באופטימיות וחיוך. יזמת, ביצעת והגשמתה. על כמה אנשים אפשר לומר זאת?!
היית אב ובעל מדהים. מושא לקנאה. היית מסור ואוהב, אב וסב דואג , מצחיק והרפתקן, חבר נפש.
באופן מפתיע מצאתי עצמי מדליקה לך נרות לסמן לך את ביתנו בכל רגע ומכל מקום. והם דולקים ללא הפסקה מאירים לך את הדרך ברכות . והאור הזה , עושה לי רגע של שקט בו אני יכולה להגניב לך נשיקה וחיבוק.
חלפה שנה. קשה לתאר כל מה שעבר כאן. למעשה עדיף שלא לספר לך. אבל נצחון אחד קטן אני חייבת לך: בקשת שלא נוותר…ולא וויתרנו. ולידיעתך- הצלחנו.
עברה שנה וכבר יום הולדת שני בלעדיך, ונסענו לאילת בלעדיך, ואכלנו את ארוחות הבוקר בלעדיך, וערבי שישי עברו בלעדיך, וילדיך ונכדיך
וכל מי שאהב אותך נותר בלעדייך
וגם אני
בלעדייך.
ואני מקווה שרק נסעת לכנס,
או שאתה עושה מנוחת שלאפשטונדה, או שנסעת במטרה להגשים רעיון חדש
ואתה כבר תצלצל.
מספרך שמור, מיטתך ערוכה, במגירה הכל מסודר וממתין, בגדיך ממתינים לקולך.
אך קולך נדם וסיפור חייך נקטע באמצעיתו בדרך שאתה רצית כי כמו בכל דבר עשית זאת בדרך שלך.

אבא שלי , כאן במקום בו בחרנו להנציח אותך אני רוצה לשתף גם במילים אותן כתבתי לך כשנסענו לעבר יומך האחרון וגם במילים שכתבתי כעת, שנה לאחר מכן
מתגעגעת בלי סוף, הקטנה שלך

אבא שלי, פאפס, החתיך ההורס, הגיבור, החכם, האהוב והמכיל יותר מכולם
אין מספיק מילים כדי לתאר את הכרת התודה האהבה והזכות להיות הבת שלך
החיוך שובה הלב, הנדיבות ,המחשבה הקודמת על האחר ,הנתינה האין סופית , ההומור והיכולת לסחוף את כל החדר אחרייך
אבוש, הלב שלי כואב כבר מגעגוע , אני אתגעגע לחוכמה האינסופית, הידע , ההכוונה והיכולת לראות דברים בצורה כל כך שונה וכמובן החיבוק, החזק, הבטוח והאוהב.
אבל אני יודעת שזו הדרך הנכונה בשבילך ושאתה עושה אותה בלב שלם
לפני כמה חודשים נתקלתי בשיר שמתאר אותך בצורה מושלמת,
מה קוצר לו אדם בחייו?
נדיבות שזרע ושבה אליו
מעשים טובים שפיזר בדרכים
שביל שסלל בדמעות וחיוכים
וגם אם הכו הרוחות בשדותיו
המשיך לנגן תו אחר תו
מה קוצר לו אדם בחייו?
אהבות שאהב וצחוק ילדיו.
בקטע הקצר הזה מסוכמים חייך בפשטות ונכונות מדויקת
הלב שלך הוא הגדול ביותר שאי פעם הכרתי, האופטימיות המדבקת, הנדיבות ופתיחות הלב, האמונה ללא עוררין בטוב האדם, ההזדמנות לתת לכל אחד להוכיח את עצמו, העזרה לכל מי שנקרא בדרכך
תמיד היתה לך מטרה עיקרית בחיים ובעשייה, לעשות טוב, לעזור להציל, לתת לכמה שיותר אנשים הזדמנות לחיים מדהימים
ובמקביל בחיינו האישיים, נקלענו לסערות לא פעם ולא פעמיים
ובכולן עמדת חזק ואיתן. החזקת את היד, ליטפת, טיפלת, הכלת, כאבת בכאבנו וחיזקת את רוחנו תמיד.
תמיד חשבת עלינו לפני שחשבת על עצמך, דאגת תמכת כיוונת עזרת ואהבת בלי סוף
לנצח אהיה אסירת תודה על כל מה שנתת לי
אבא, כששרים לאבא שלי יש סולם ואבא שלי הוא הטוב מכולם מתכוונים אליך. אתה ההשראה הכי גדולה בעולם, האבא הכי מסור וטוב שאפשר לבקש.
תמיד שאמרנו לך את זה אמרת בצחוק שמאפיין אותך כל כך
מאיפה את יודעת? למה היו לך עוד אבות?
אז אבא היה לי רק אחד ומבלי להכיר את האבות האחרים אני יודעת שאבא כמו שלי יש רק אחד יחיד ומיוחד
תודה שהפכת את העולם הזה לטוב יותר
שלימדת אותנו טוב לב, אחדות ולכידות
שהיית הלפיד שהראה לנו את האור והמח המיוחד והשונה שדחף אותנו קדימה וקדימה
לנצח תהיה חלק ממנגינת חיינו ןחייהם של כל כך הרבה אנשים שנגעת בהם לאורך הדרך והארת להם את החיים
תודה שתמיד חלמת והגשמת
הגעת לכוכבים והורדת את הירח

אוהבת בלי סוף ולנצח

אבא ,

שנה עברה מאז אותו יום בהיר ולא שגרתי בשוויץ,
המחשבות על הנסיעה שלנו בסמטאות העיר, ההרים הירוקים, הפרות וההגעה לבית הכחול מתחדדים והופכים קשים יותר ויותר כל יום.

אנשים אומרים שהזמן עושה את שלו ואני כל הזמן אומרת שהזמן עושה את זה קשה יותר.
אני כבר מבינה שאתה לא חוזר, אתה לא באמת בנסיעת עסקים בשוויץ כמו שאמרתי לעצמי בהתחלה.
הימים עוברים, הקשיים שהשנה הזו הביאה איתה הופכים קשים יותר ויותר ויש תמיד מישהו אחד שאני הכי רוצה לשתף, אתה. ואתה לא שם.
למרות שעבורי אתה כן כאן, אני מחפשת אותך וגם מוצאת בשמיים הכחולים וגם באלה עם הכוכבים. אני מדברת איתך ולפעמים גם זועקת אליך ומבקשת ממך. אני מוצאת אותך ומרגישה אותך עוטף אותי בכל כך הרבה מקומות. כל טבילה שלי בים באילת מסתיים במבט אישי ונסתר לשמיים, להרים, לעננים שכל כך אהבת ושיחה קצרה שלי איתך והבנה עמוקה ושורפת שככה נדבר מעתה.

אבוש , אני כל כך מרגישה ויודעת שאתה רואה אותנו. אני , שעד לפני שנה לא הבנתי את האמירה הזו, הרי אני בת לאדם החולם גדול ביותר אבל גם הריאלי ביותר ובוא נגיד שלא ספגנו הרבה "יש חיים שם למעלה" לפני כן. אבל.. אני בטוחה אבא , אני בטוחה ואני יודעת שיש שם משהו , יש שם מישהו שנותן לנו מתנות קטנות. עזרה ודחיפה, ליטוף ונשיקה. כזה שצוחק כשרואה את הנכדים גדלים מתבגרים עושים שטויות וחברים כל כך טובים ומתגעגעים אליו כל כך , שגאה עד קלות נשמתו באמא ובנו ובכך שאנחנו כל יום קמות , מנסות וגם מצליחות בכל אתגר שעומד בפנינו. אפילו הקטנים, כמו שאני ואמא הצלחנו לנקות את כל העלים לבד מהרשת צל וכל הדרך אמא אמרה כמה שאתה גאה בנו עכשיו. או בי, שישנה לבד בבית כבר תקופה ארוכה מתגברת על כל חשש ופחד שהשנה הארורה הזו הביאה לנו.

אבוש, היום יום רביעי, אני עומדת במטבח ובין המון המון דמעות אני אופה פאי לימון, הדבר  שהכי מזוהה איתך וליבי נחמץ.
בעוד יומיים נעמוד יחד עם כל מי שאהב אותך ועודו אוהב ונזכור אותך , עם הרבה דמעות, כאב ששורף בכל הגוף וגם עם צחוק, עם בדיחות קבועות, חריפות שרק אפשר לקנא בה , יצירתיות שאין שניה לה ולב הכי הכי הכי טוב שאי פעם הכרתי, האדם שלימד אותנו חמלה, הכרת הטוב והכרת תודה, נדיבות אין סופית שיוון ואהבת חינם ולנצח נכיר לך תודה.
תודה שהיית האהבה הראשונה שלי בחיים ולימדת אותי מהי משפחה, זוגיות , הורות וחברות
אוהבת בלי סוף