8 תגובות

1. דן,
   כל יום שעובר, אני מתקרב אליך יותר, מטייל אתך במחשבותיי, נזכר במקומות שהיינו ביחד ובמקומות שחלמנו עוד להיות בהם.

   מבחינתי, הצל המשתקף על האדמה לצדי, מאחוריי ומשני צדי – אתה הוא. אתה מלווה אותי, בלתי-נראה, כמו פעם, לכל מקום. אתה זוכר איך תמיד ביקשת ממני לקחת אותך לים? היית יכול לשהות בתוך המים שעות עד שלבסוף, כשעיניך אדומות מעייפות וצרובות ממלח, היית יוצא ומתיישב לידי על החוף והיינו מסתכלים אל האופק ומדברים.

   אהבת ארץ ישראל שנטמעה בנפשך תשכון בליבי לעולמים ואני אטייל בה מדן ועד אילת. אני מבטיח לך שגם ילדיי יספגו את האהבה הזאת. אני יודע שהטיול שלי ושלך הוא אינסופי ויימשך לעולמי- עד. 

   בכל צעד ושעל שאעשה ובכל פסיעה שאפסע, אני אחייך ואשמח ואפרוש ידיי לצדדים בדיוק כפי שנהגת לעשות, ואחבק את העולם הזה שכל-כך אהבת להיות בו ושנלקחת ממנו מהר מדי, מוקדם מדי. אני יושב ומשקיף אל נקודה בלתי-נראית. הרים אדומים עוטפים אותי מסביב ואני מרגיש שהם עמדו שם תמיד ויעמדו לעולמים, כמוך, אחי.

   אוהב אותך כל-כך,
   ז'אן

   

2. דנדוש,

   בן תשע היית בסך הכול, כשעלית במדרגות אל הבית בניר-גלים, חולצת הכפתורים המשובצת שלך מהודקת בחלקה התחתון על-ידי חגורה ובמבטך סימני שאלה.

   אמא לאה (לודמילה) ואבא אלכסנדר ז"ל עלו יחד עם ז'אן, אחיך הגדול, במארס 79' והתגוררו באשדוד. הסביבה הירוקה והבתים הקטנים בניר-גלים היו שונים כל-כך מהשכונה בה נולדת ב-17 באוגוסט 84.

   מאז נפטר אביך בהיותך בן ארבע, התלכדתם למשפחה קטנה ומגובשת. אמא לאה נישאה למקסים, תושב המשק, ולך נוספו עוד שלושה אחים, אבי, תמי ואיריס. בחנת את הכיפה החדשה שעל ראשך, את התסרוקת עם השביל בצד ביציאה מהמקלחת. חייכת חיוך מבויש ובליבך עלתה תקווה כי האהבה שבך לאנשים סביבך ולחיים בכלל, יסייעו לך גם הפעם.

   בהמשך פגשת במושבניקים ואחר-כך בקיבוצניקים בבית-הספר שבקיבוץ "יבנה" והפכת תוך זמן קצר לחלק מהחבורה, בית-הספר היסודי "מגינים" באשדוד נראה רחוק מאי-פעם. הדמיון המפותח והזיכרונות שבך, שבו לחיים בשיעורי מגמת תיאטרון, עת חזרת לדמויות הרוסי, הגרוזיני, המרוקאית, הקיבוצניק ועוד, שלמשמע החיקויים שלהם היינו צוחקים עד דמע. 

   במהרה תפסת שיזוף בריא, תספורת קצוצה, שרירים בלטו מתוך החולצה הקצרה ועיצבו את גופך שנפרד מנערותו. 

   החיוך, כן, החיוך המלא שיניים לבנות, שאצלך היה חלון הראווה של הלב, מספר על האהבה שבך. 

   בתיכון סחפת את חבריך ללכת אחר הלב ובגיל בו הרגש חבוי, לימדת את כולנו לחבק ולחמם במילים ובמבט. הפכת לכוכב הבמה בהצגות, לשחקן נבחרת הכדורסל וקיבלת מינוי בפועל של "החיבוק של השכבה". 

   בטיולים עם החברים מהמשק, הבדיחות והירידות החליפו ידיים. צלילי הגיטרה, סמוך לאפיק הנחל. שימשת קול שני לזרימת המים בין העלים, הירח היה לך המנצח והכוכבים – קהל. 

   לאחר התיכון, סיפרת בגאווה שאתה מתגייס לסיירת הצנחנים. מוטיבציה להוביל, להצליח, להוכיח, להשתתף והמסע ארוך כל-כך וקשה, העלייה הלא-נגמרת תחת משקל האלונקה והפק"ל. ידעת כי את הקשה באמת כבר עברת. הגנים מאמא ״רוסיה" והלהט הצברי, השתלבו לנחישות שאינה מתפשרת והיד על הבטן שמרה את החששות בין הטבור לגב. בבית חיכו לך אמא לאה שקומתה הנמוכה מעולם לא הטעתה אותנו ואבא מקסים המכונה "לב רחב", ויחד היינו יחידת האספקה ותנאי השירות של סופי השבוע. מסלול שכל יום הוא כמו שבוע ובכל זאת עובר דקה-דקה. מטירונות לניווטים ומקורס טרור למסכמים, עד לסיום שבו נמהלת השמחה על שהכול נגמר, בהודעה על בחירתך לקורס מדריכי טרור או במילים של החבר'ה, "טירונות מכות ללא הצוות". על אף הלבטים החלטת להמשיך עד לסיום, בו קיבלת "מצטיין קרב מגע" וחזרת כמדריך ליחידה.

   בין הדרכה אחת לשנייה חבשת את קסדת החוד ויחד עם "המקלע" בראש הצוות, יצאת בלילות למגר את הרוע מלהגיע לרחובותינו. אגרוף הברזל ולב צמר גפן, מדריך קשוח עם עין מחייכת. בדרן בלתי-מתפשר עם לבטים של נער מתבגר והמלה "הצוות" על שפתיך, כמעין לחש קסמים המבטא בעיניך הרמוניה והגשמה עצמית.

   ב-2 במאי 05' לפנות בוקר הפתעת את חורשי הרעה מטווח קצר, בקרב נתת כל מה שהיה לך למעננו ולמען הילד הקט שאינך מכיר, אשר כעת יכול לשחק בבטחה וחיוך כשלך על פניו. איפה היינו? מה עשינו באותו הרגע? מערבולת ושיטפון, הים הפך לשמים והיכן השמש שמאירה?

   הסיפורים עליך שהחלו להישמע, ההיא שלא הכרת מעולם והאתה שאנו לא הכרנו. כל אנקדוטה שחבר סיפר לנו שהיא כולך אתה. כל זה לא מרווה את צימאוננו.

   בכל הצער שנמתח אל האופק ומעיין הדמע שייבש, עולה מחשבה לא מנחמת שהיום אנו מבינים גבורה מהי, לו רק יכולת לא ללמד אותנו מהו אובדן.

   דנדוש שלנו, הספר הזה כמוך, יהא כעץ שתול על פלגי מים האחוז בשורשיו בקרקע. צמרתו בשמים מהודרת והמים הקרירים למרגלותיו חולפים ומספרים לו אשר קרה אותם בדרך. היה ותעבור קבוצת ילדים ותשב תחת צלך, תדע כי פירותיך ינעמו להם, גם מחר.

   גם מחר.

   אוהב אותך עד בלי די,
   אבי

3. מקצועיות מכל הלב והנשמה!

   דנדוש, לא תיארתי לעצמי שלהתחיל לכתוב לך יהיה לי כה קשה…

   המחברת מונחת לפני, העט בידי, אבל המילים לא יוצאות. ישנו מחנק בגרון ודמעות שמתחילות לרצד בתחתית העין. אני מנסה לכתוב אבל במקום משהו יחיד וברור, מציפים אותי המון מחשבות, חוויות, זיכרונות ובעיקר געגועים.

   דנדוש, ישנו רצון עז להתקרב אליך ולשמוע אותך אבל כל שנותר לי ולשאר הצוות המדהים שלנו, הוא רק לספוד לך וכמובן להתגעגע. בחרתי לכתוב על חוויה וזיכרון אישי שלי מהתקופה בה עוד הייתי קצין צעיר שזה עתה סיים את קורס הקצינים וקיבל תחת פיקודו חבורת נערים מפוחדת וירוקה הנקראת צוות טירונים. במהלך אחד מביקוריי ביחידה בבית-ליד התקרבתי לשער הכניסה אחוז שמחה והתרגשות מהמפגש עם הצוות, שלפתע שמעתי שאגות קרב. נכנסתי בשער ולפני התגלתה התמונה הבאה:

   צוות מסלול מסודר בשתי שורות עם רווחים ברחבת החנייה, כולם לבושים בתלבושת אחידה ל"אימון יבשים", אוחזים בנשק, שברקע נשמעות פקודות והוראות נמרצות ממש"קי הטרור הלבושים בחולצות השחורות הנחשקות עם ההדפס בלבן – "טרור". מתבונן כיצד החיילים המיוזעים ממלאים אחר הוראות המדריכים, הם כבר תשושים לגמרי וניכר על פניהם כי האימון הינו ארוך ומפרך. בין המדריכים אני מזהה אותך דנדוש, מתבלט מעל כולם, נע ונד בין החיילים, מחלק הוראות אך בה בעת גם חונך ומדגים בעצמך. זוהי הפעם הראשונה בה אני רואה אותך מדריך ומאמן, איזה מיקצועיות, איזו חדות ואגרסיביות, ליבי מתמלא גאווה – הוא מהצוות שלי!

   הדבר שהדהים אותי יותר מהכול היה היכולת שלך דנדוש לגרום לחיילים הללו חרף הקושי והעייפות, להמשיך ולמלא אחר פקודותיך כעדת מעריצים של ממש. משעשע היה לראות שלמרות שאתה הוא המדריך, אתה מזיע ומתאמץ כמו החיילים ואולי אף יותר, רץ, צועק, מדגים וחונך – פשוט לא יאמן!

   זו הסיבה לכך שבחרתי בכותרת – מקצועיות מכל הלב והנשמה! כנראה שהשילוב בין כוח ורגש שכה אפיין אותך, הוא זה שהיווה את מקור עוצמתך והצלחתך. האימון הסתיים ואני רק התחלתי להבין את גודל השינוי שעברת מאז סיום הכשרתך בקורס מש"קי הלוט"ר, איזה ביטחון עצמי, איזו עוצמה, דנדוש שלנו מדריך לוחמה.

   אוהב אותך תמיד! זוכר ומתגעגע!

   לאהבה אליך הייתה שותפה גם אימי היקרה ז"ל שאהבה אותך באמת ובתמים בגלל האדם שהיית כבר מהרגע הראשון בו פגשה אותך ועד יומה האחרון.

   חן בר-עוז

4. אנשים תמיד אמרו שאני ודן דומים ואנחנו היינו מתבדחים על כך. מיד לאחר הצהרה שכזאת הייתי ממהר להצהיר בפני כל הצוות שזאת
   כמובן מחמאה גדולה לדן להיות דומה לי. איכשהו, הוא תמיד חשב שזאת מחמאה גדולה בשבילי.
   בדיעבד, כולנו יודעים לומר שדן הוא זה שצדק. זו אכן הייתה מחמאה גדולה עבורי.
   התמונה הזאת צולמה בעת המסע עלייה ליחידה של הצוות, אשר נחשב לאחד המסעות הקשים ביותר פיסית ומנטלית, ואשר עבורנו- צוות
   נובמבר 2002- אכן היה כזה ויותר. התמונה צולמה לקראת סיום המסע, במרחק מספר מאות מטרים משער הסיירת. בתמונה ניתן לזהות
   נקודה מאוד בולטת המבדילה בין שנינו: בעוד דן מושך את כולנו קדימה במילים ובמעשה ובעצם כמעט ובורח מהאלונקה, אני נאחז בכוח
   באלונקה. מנסה להתגבר על הכאב, הפיזי והמנטלי.
   זה היה דן, תמיד. מושך קדימה. דבר לא השתנה מאז… דן הצליח לברוח מאיתנו ומהאלונקה. אני יחד עם שאר הצוות, עדיין מנסים
   להתגבר על הכאב, הפיזי והמנטלי.
   נועם אוחנה

5. דן.

   זכינו לשהות במחיצתו של אדם עם אפיונים מיוחדים. 

   זכינו לחוות חבר שנאמנותו הרקיעה שחקים

   זכינו ללמוד מגבר אמיתי איך מתרגשים

   זכינו לראות אצל דן איך צחוק ושירה הם יסוד בחיים

   זכינו לראות איך כשיש אמונה עוברים את כל המכשולים ראינו מה זה לאהוב את האהבה

   קיבלנו שיעור לחיים, של לחיות בשמחה

   ולצערנו הבנו מה היא הקרבה..
   דוד מרכס

6. דן ואני צוותנו יחד כזוג למסכם המסלול. דן מעולם לא היה נווט גדול וכך השקענו שעות רבות בלימוד הצירים. החלטנו מראש שהוא ידאג למצב רוח "ולצ'ופרים" ואני לניווט.

   כך יצאנו למסע המפרך, אך המספק ביותר במסלול כולו. אחרי 24 השעות הראשונות דן חלה, בתחילה סחרחורות ובחילות אבל מאוחר יותר הגיע החום שלו ל-40 מעלות.

   מאותו הרגע השבוע הפך מהתמודדות עם הקושי בנשיאת המשקל הרב והניווט הקשה, לניסיונות שכנוע של דן לדווח על המחלה ולחדול את השבוע. דן מצדו לא הפסיק להשביע אותי שלא אעז לדווח או לחדול אותו.

   הוא המשיך במסכם בקצב שלא מבייש אף לוחם סיירת וסיים יחד עם הצוות כולו בעלייה להר קנאים.

   הנחישות של דן אפיינה אותו לאורך כל המסלול. הרצון לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, היא שליוותה אותו מיומו הראשון בטירונות והמסלול, דרך קורס משקי הלוט"ר המפרך ועד לפעילות המבצעית האחרונה בה הוביל את הכוח.

   אביעד מצה

7. ״הראשון לבוא והאחרון ללכת…״

   את דן הכרתי לראשונה בזמן שהייתי מפק"צ נוב' 03. דן היה לוחם חוד בצוות נוב' 02 ובמקביל, מש״ק טרור ביחידה. 

   הוא ליווה אותי ואת צוותי בכל שבועות הלחימה במסלול והצליח ליצור אהדה רבה בקרב החיילים למרות שהוא היה מש"ק טרור, דמות שבד"כ לא מעוררת סימפטיה. הוא  השקיע את כל כולו בכל תפקיד שלקח והיווה דוגמה ומופת לחיילים ביחידה. לאחר שסיימתי את תפקידי כמפק"צ מסלול, קיבלתי את הפיקוד על הצוות של דן. דן היווה עבורי דמות מאוד משמעותית בצעדיי הראשונים בפלגת הלוחמים, בראש ובראשונה כחבר וכמובן כלוחם חוד בצוות.

   דן ניחן במוטיבציה רבה ואישיות יוצאת דופן, כשם שדרש מחיילי המסלול להשקיע דרש גם מעצמו ומחבריו ותמיד אזכור אותו כמי שמוביל את המד"סים והאימונים של הצוות, תוך שהוא תומך ומעודד את כולם.

   התמונה שלנו צולמה ב"מועמד" לפני פעילות מבצעית, באופן לא מפתיע, דן מוכן ראשון מבין חבריו, דרוך לקראת הפעילות.

   לפעילות האחרונה של דן הוזנקנו מחופשת רגילה. דן, שהיה כאמור במקביל לתפקידו כלוחם מש״ק טרור ביחידה לא "הוקפץ". אני זוכר היטב את שיחת הטלפון שלנו בה הוא כעס על "איך לא התקשרת אלי?", ניסיתי להסביר לו שכיוון שהוא מתחיל הסמכה עם צוות צעיר בשבוע שלאחר הרגילה לא אוכל לשחרר אותו לחופשת רגילה עם כולם ולכן לא התקשרתי. 

   דן,באופיו המיוחד, התעקש להגיע, וויתר על חופשת הרגילה וכהרגלו היה מהראשונים לבוא. 

   כך אזכור את דן, הראשון לבוא והאחרון ללכת, לוחם מעולה, חבר טוב ואדם מדהים.

   (הכותב הינו מפקד הצוות האחרון של דן טלסניקוב ז"ל)

   גיא סבירסקי

8. מאת ז׳אן טלסניקוב – אזכרה – 20 שנה
    לזכר אחי, דן טלסניקוב ז”ל –
   לוחם בסיירת צנחנים ולוחם לוט”ר (לוחמה בטרור)
   אשר נפל בקרב פנים אל פנים מול מחבלים מרצחים.
   באותם רגעים, דן לא היה רק לוחם –
   הוא היה מגן החיים.
   הוא חירף את נפשו בעוצמה שאין לה שיעור,
   עמד מול פני הסכנה בגופו ונפשו,
   והגן על חבריו, על ביתו, על עמו –
   ועל קדושת החיים עצמם.
   אהבת אחים
   מהרגע שהחזקתי את דן בידיים שלי, כשהייתי ילד בן 12,
   ניצתה בתוכי אהבה.
   נולד חיבור נשמתי כזה שרק הלב מכיר.
   ושם, ברגע הפשוט ההוא – התחיל המסע שלנו כאחים.
   מסע של אהבה אמיתית.
   מסע של חיים שלמים.
   הפער בינינו – שתים עשרה שנה –
   הפך אותי לא רק לאח גדול,
   אלא גם למי שמלווה, שומר, מחנך, עוטף אותו בתוך החיים עצמם.
   ואז, כשהייתי בן 16 ודן רק בן 4,
   איבדנו את אבא שלנו.
   ומאותו רגע, מבלי שביקשתי,
   נאלצתי להפוך גם לאח וגם לדמות אב.
   להיות עבורו מקור של יציבות, אהבה ואחריות מלאה.
   של נוכחות שאין לה תחליף.
   החיים דרשו ממני להתייצב –
   לא רק להיות לידו,
   אלא להיות בשבילו.
   בכל מצב.
   מתוך בחירה עמוקה.
   ומתוך אהבה.
   לשמחתנו, עם השנים,
   אימא שלי עברה לניר גלים,
   ונישאה למקסים אמזלג,
   אדם מדהים,
   שעטף את דן כאילו היה בנו,
   באהבה חמה, מלאה וחזקה.
   יחד עם החיבוק של קהילת ניר גלים,
   והפנימייה של קבוצת יבנה,
   דן זכה לא רק לבית –
   אלא גם לשורשים חדשים,
   ולאחים בנשמה –
   אבי, תמי ואיריס –
   שהיו לו מגדלור של תמיכה ואהבה.
   ובתוך כל המסע הזה,
   יש זיכרון אחד שמאיר במיוחד:
   ביום בר המצווה שלו,
   קניתי לו גיטרה.
   הגיטרה לא הייתה רק מתנה.
   היא הייתה שער.
   רציתי לתת לו כלי שילמד אותו לאהוב את עצמו,
   ולהביע את ליבו לעולם.
   ודרכה – דן באמת פרח.
   הוא ניגן, הוא שר, הוא הפיץ אור.
   המוזיקה הייתה לו שפה נוספת.
   היא חיברה אותו לאנשים,
   וחיברה את כולם אליו.
   בכל מיתר שהוא ניגן,
   הוא השמיע את קומות הלב שלו –
   שמחה.
   אור.
   אמת.
   הגיטרה והשירה היו ביטוי חי של הנשמה שלו.
   וכך, בלי הרבה דיבורים –
   דן עיצב את סולם הערכים שלו:
   אהבת אדם,
   שמחת חיים,
   רוח של נתינה.
   ואת כל זה הוא לקח איתו גם כשבחר להיות לוחם.
   גם כשאחז בנשק –
   הוא המשיך להחזיק קודם כל באהבה.
   הוא לא נלחם מתוך שנאה,
   אלא בחר להגן מתוך אהבה:
   לחבריו, לביתו, לעם שלו.
   זו הייתה העוצמה האמיתית של דן.
   וזו גם העוצמה של העם שלנו:
   להאמין בטוב – גם כשהחיים מאתגרים אותנו.
   דן הפך להיות תזכורת חיה למהות שלנו כעם:
   להזכיר לנו מהי מחויבות אמיתית,
   מהי נתינה ללא תנאי,
   ומהי אהבת אדם פשוטה ועמוקה-
   כפי שאנחנו נועדנו להיות.
   הוא לא רק דיבר על ערכים –
   הוא חי אותם.
   בפשטות.
   ביומיום.
   דן לא רצה למות.
   הוא רצה לחיות.
   לנגן.
   להאיר.
   אבל ביום שבו בחר להגן –
   על ארצו,
   ועל כל מה שיקר לליבו-
   הוא עשה את הבחירה הגבוהה ביותר.
   הוא בחר לממש את הייעוד הנשמתי שלו.
   את מה שהנשמה שלו כבר ידעה עוד לפני שבאה לעולם הזה.
   כי רגע לפני שהזיכרון נעלם בתוך הגוף-
   הנשמה לעולם לא שוכחת למה היא הגיעה.
   הוא לא השאיר אחריו רק געגוע.
   הוא השאיר דרך.
   דרך שמזכירה לנו את קדושת החיים.
   את הערך של כל נשימה וכל מגע.
   את האחריות להיות נוכחים באמת.
   לחיות את הרגע.
   ולהבין כמה החיים יקרים.
   וכל פעם שאני רואה גיטרה –
   אני לא רואה כלי.
   אני רואה את דן.
   אני שומע את השירים שלא הספיק לשיר.
   אני מרגיש את הלב שלו פועם בי.
   דן,
   אתה לא רק בזיכרון.
   אתה חי בתוכי.
   אתה חי בכולנו.
   ואני רוצה להגיד משהו אחרון,
   מעומק הלב:
   אם יש לכם אח או אחות –
   תעצרו רגע.
   תביטו בהם באמת.
   תחבקו אותם.
   תגידו להם מילה טובה.
   אל תתנו לרגעים האלה לברוח.
   אל תתנו לאהבה לעבור לידכם בלי לעצור.
   כי אהבת אחים אמיתית –
   היא התזכורת הכי צלולה של הנשמה למה שהיא באה לעשות כאן:
   לאהוב.