11 תגובות

1. משהו ״בקצרה ״על אמא אודליה:

   מאמא שלי אני לא זוכרת הרבה

   אבל עם הזמן המועט שחייתי לצידה אני זוכרת די הרבה

   אמא שלי הגיבורה שלי בטיפולים הקשים ובכל זמן נתון תמיד דאגה לי ותמיד העניקה לי את החינוך הטוב בעולם .

   האופי והרגישות שבי .

   יש דברים שאמרה לי או שלימדה אותי שעד היום אני זוכרת,

   דברים שמלווים אותי בכל יום …

   אף פעם אני לא אשכח את הפעמים שהייתי אצל אמא בעבודה למשל בחנוכה, היא לקחה אותי למשרד שהיה מאחורי המשרד שלה והביאה לי סופגניות ואמרה לי ששש שאף אחד לא ידע…

   הייתי הולכת בבית הפתוח לשיעורים עם חיות ובאותו חדר תמיד כוכי הייתה מביאה לי עוגיות טעימות.

   בבית הפתוח למדתי בפעם הראשונה לצבוע בתוך הקווים ואני לא אשכח איך אמא שלי הרימה לי והחמיאה לי כשהצלחתי .

   בבית הפתוח בחצר אהבתי כל כך את הנדנדה (יש לי לפחות 10 סרטונים שלי בנדנדה הזו )

   תמיד שאמא שלי הייתה אוספת אותי מהגן היא הייתה אומרת לי "אפרוח קטן ,איך היה לך היום? "  ועם כל הדמיון וההמצאות שלי הייתי חופרת לה איזה 20 דק של המצאות והיא אף פעם לא הייתה עוצרת אותי לשנייה, תמיד הייתה מקשיבה בהתעניינות כאילו אני מספרת לה דברים אמיתיים.

   אני זוכרת כשהיא ואבא שלי היו מפתיעים אותי עם אוגרים

   וזה קרה לפחות פעמיים בחודש חחח . הייתי עם אמא בבית ופתאום אבא נכנס עם אוגר בקופסה ותמיד היינו דואגות לאוגרים ביחד וקונות להם כלובים משודרגים .

   היינו עושות יחד ימי כיף יחד כשהיינו נוסעות לבאר שבע לחנות בגדי גוף בביג ,היינו קונות לי את הבגדי גוף הכי יפים לחוג ריקוד בעיקר בצבעים סגולים ורודים ואדומים.

   לאחר מכן היינו הולכות לקנות דברים של טרולים/ של אנה ואלזה כי מאוד אהבתי.

   כשאמא שלי הייתה ממש חולה היינו ישנים הרבה אצל סבתא בבית הישן . אני ואבא ישנו בממד ואני זוכרת שערב אחד אני ואבא שלי ראינו את אותו הסרטון וצחקנו על זה ובבוקר שלמחרת דודה דינה ודודה ריקי ועמית וקארין וז׳ול היו אצל סבתא יחד עם אמא והכנו צנימים לאכול עם חמאה בורקסים וסלט .

   ביום הולדת שלי נתנו לי לבוא לאמא לבית החולים כשבאתי אליה אני זוכרת שהיא הייתה בחדר עם עוד כמה אנשים . אמא שלי הייתה בסוף החדר והיא חיכתה לי עם מתנות אחת מהן הייתה כמו בית בובות כזה של תותית שבו הייתה מיטה וכיסא אוכל לבובה אבל אני תמיד הייתי שמה שם את מילקי  הכלבה שלנו האהובה.

   בשבוע האחרון של אמא שלי היא ישבה איתי להדביק מדבקות באלבום שלנו של הטרולים

   וזה מעיד על האדם והאמא הטובה שהיא .

   

2. אודי היקרה,

   עברו שמונה שנים מאז שעזבת, אך אין יום שבו אני לא חושב עלייך. היעדרך עדיין חסר נחת, אך גם תזכורת תמידית לכך כמה הייתי בר מזל שהיית לי בחיי.

   לפעמים אני סוגר את עיניי ואני כמעט שומע את הצחוק שלך, מרגיש את חיבוקך, ונזכר בשיחות שהיו לנו. בכל צעד שאני עושה, אני לוקח אותך איתי. אני מודה לך על הרגעים ששיתפנו, על כל מה שנתת לי, ועל זה שהשארת בחיי את המתנה היפה ביותר: את בתנו הילי.

   הייתי רוצה שתוכלי לראות איך היא התפתחה. הילי כל כך דומה לך בהרבה דברים שלפעמים אני מרגיש כאילו את כאן דרכה. יש לה תשוקה מדהימה לספרים. היא מבלה שעות בקריאה, חוקרת עולמות חדשים ומתמלאת ברעיונות, בדיוק כפי שאת אהבת לעשות. אני מדמיין את שתיכן מבלות שעות ארוכות של קריאה, ממליצות אחת לשנייה על סיפורים ומדברות על הדמויות שהכי מעוררות את השראתכן.

   בנוסף, יש לה אהבה עצומה לכלבים, בדיוק כמו שאת היית. כל פעם שהיא רואה אחד, עיניה מתמלאות באור והיא לא יכולה להימנע מלהתקרב וללטף אותו. זה מזכיר לי אותך, עם אותה עדינות וטיפול תמידי שהיה לך כלפי בעלי החיים. אני בטוח שהיית כל כך גאה לראות אותה גדלה עם הרגישות הזו שכה אפיינה אותך.

   והידעת? סוף סוף הגיעה לחיינו קלואי, כלבה מיוחדת שאני בטוח שהיית אוהבת. היא כדור של אנרגיה, אך בו בזמן יש לה מתיקות שכובשת את כולם. הילי וקלואי בלתי נפרדות; לראות את הילי דואגת לה ומשחקת איתה ממלא אותי בשמחה, כי אני יודע שזוהי אותה תקשורת מיוחדת עם בעלי חיים שאת היית מפגינה.

   בנוסף, הילי פיתחה תשוקה מדהימה לאיפור ולכל מה שקשור לאופנה. היא אוהבת להתנסות בצבעים, סגנונות וללמוד טכניקות חדשות. היא מתלהבת כשיש לה את ההזדמנות לשלב בין פריטים ולבטא את עצמה דרך המראה שלה. לפעמים אני מוצא את עצמי מופתע כשאני רואה אותה מול המראה, מרוכזת כל כולה, ואני לא יכול שלא לדמיין אותך לצידה, עוזרת לה ומשתפת את הרגעים הייחודיים האלה של יצירתיות ושמחה.

   היום אני רוצה לומר לך שלמרות שהחיים ממשיכים, את תמיד תהיי חלק ממני ומילי. בכל ספר שהיא קוראת, בכל כלב שהיא מטפלת בו, בכל עיצוב שהיא מנסה ובכל רגע עם קלואי, אני מרגיש אותך נוכחת. אנחנו מנסים לכבד אותך בכל מה שאנחנו עושים, תוך שאנחנו לוקחים איתנו את האהבה שלך ואת כל מה שלימדת אותנו.

   אני מתגעגע אלייך יותר ממה שמילים יכולות לתאר, אך אני יודע שתמיד תהיי איתנו, מנחה אותנו וממלאה אותנו באהבה שלך שנשארת נצחית.

   באהבה גדולה,

   דמיאן (וואיבוז)

   

3. אחותי שלי אהובה נצחית 8 שנים בלעדייך….

   הצורך לזעוק את חסרונך ממשיך ללוות אותי ומשנה לשנה אני רוכנת מכובד משקלו.

   היום זה מן רגע שכזה, את אינך ואנחנו כאן ביקום מקביל ולא באמת חיים…הכל ממשיך להלך כבדייה בלתי הגיונית.

   אני עדיין שומעת את קולך, את צחוקך , את האמירות הקבועות, הסלנג הייחודי הזה שלך אך הכל נשמע כקולות רחוקים ,רחוקים מידי כמעט בלתי מושגים. אני כל כך פוחדת שיגיע יום ולא אזכור….

   עדיין נותר בי כעס נוראי שמשתלט ברגעיים לא צפויים ומכאיב- ממש בכאב פיזי . מתי לעזאזל נגמרים חמשת שלבי האבל האלה כשאצלי הם עדיין כל כך נוכחים ?! אני תקועה עדיין בשלבים הראשוניים אינני יכולה לשחרר….לא רוצה.

   את כל כך חסרה אחותי הקטנה, אנחנו חווים חוויות אך כל העולם שלנו שונה כל כך בלעדייך, לא מצליחים לשחזר את הביחד, לאהוב כפי שחלקנו איתך.

   את היית החוליה העיקרית בחיינו המשפחתיים ומאז לכתך לא ניתן לחבר אותנו כבעבר, זה היה תפקידך המושלם ולצערי לא נמצא מחליף שהצליח במשימה כבדת המשקל הזו.

   בעבר כתבתי והיום קטע זה ממשיך להיות רלוונטי מתמיד:

   זוהי סיפורה של מחרוזת בעלת חוליות בוהקות ונדירות. מחרוזת אותה שזרו בכשרון רב מאין כמוהו שני הורי האהובים. חוליות השרשרת הן האחים והאחיות שלי, חוליות נדירות עוד יותר הן חוליות בנינו ובנותינו ובני ובנות זוגינו שהשכלנו לבחור בחכמה רבה לקחת חלק בחיינו.

   חוליות השרשרת נתמכות אחת בשניה בקשר מופתי ,נדיר תואם להפליא.

   אין ספק שמארג הכשרונות והאיכויות ניכרים בכל חרוז בכל חוליה….

   ועם זאת .היום בא לי להרחיב על חוליה אחת בשרשרת. חוליה אחת נדירה, מיוחדת מדהימה בעוצמתה בשרשרת המפוארת.

   אודליה חיה אחותינו הקטנה והכל-  כך גדולה.

   אודליה היא אדם איכותי ,חכם ,רגיש לכל ( נדירה אהבתה אפילו לבעלי חיים )  והיא היא המפתח לכל החיבורים הקטנים / גדולים במשפחתינו.

   היא זו היודעת לארוג את נפשותינו אלה באלה בכל רגע ובכל דקה. היא השעון המעורר את חיינו ,היא היודעת יותר מכולם לנפש כל חוליה וחוליה ובזכותה אנו ממשיכים להיות מאוחדים וייחודיים.

   ובשנים האחרונות האדם המדהים הזה, הנדיר, מתגלה כאישה בעלת עוצמות וכוח בל יתואר.

   אין אדם חזק ועוצמתי ממנה.

   היא מגלה לנו בכל יום ובכל דקה את ערכם של החיים ואת היכולת להתמודד עם הקשיים באופן שראוי להערצה .

   לא מכירה וכנראה גם לא אכיר מודל לחוסן ועוצמה גדול ממנה. והכל בצניעות , רגישות ונחישות ובלי תלונות.

   אין גבול לתחושת הגאווה שלנו בך, כל חוליות השרשרת שאת אודליה שלי במרכזן…… אין חוליה כמוך לא הייתה ולא תהיה .

   ראי אודי- את יודעת אחותי, את רואה -הכל כל כך שונה בלעדייך….

   וכאן בעולם הנוכחי נמשיך לצחוק, נמשיך לבכות, לדמיין אותך ואת תגובותייך , לזכור ולהזכיר אותך ובעיקר נתגעגע, נתגעגע המון.

   אוהבת אותך אחותי שלי אהבה אין סופית ,, הלוואי ויכולתי לשמוע אותך מלמלמלת  " חופשי דמעות אחותי…חופשי…."

   מחכה למפגש איתך…..

    

   "אֲנַחְנוּ כָּל הַזְּמַן בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל גַּעְגּוּעַ,

   וְכָל הַזְּמַן בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל הַחְמָצָה.

   צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל איזּוּן קָבוּעַ,

   בֵּין מָה שֶׁאֵין לָנוּ

   לְמָה שֶׁנִּמְצָא.

   לִבְחֹר לִצְמֹחַ גַּם מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ,

   לִזְכֹּר שֶׁהַכְּאֵב הוּא לְעוֹלָם.

   וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ גַּם מִמָּקוֹם שֶׁל חֹסֶר,

   לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים בִּמְלוֹאָם"

   [ ברק פלדמן )

4. משהו קטן על אודליה:

   גם כשאודי הייתה בשיא ההתמודדות ובטיפולים היא אף פעם לא הפסיקה לצחוק ולשמור על הגישה האופטימית, כשהיא הייתה רוצה מקום טוב על הכורסא היא הייתה אומרת לי "זוז, והדרת פני סרטן", היא אף פעם לא עשתה מזה עניין קודר וטאבו שאסור להתייחס אליו אלא שמרה על עצמה ועל כולנו בגישה קלילה (עד כמה שאפשר) והדביקה גם כאן את כולנו באופטימיות שלה וביכולת שלה להתמודד ישירות עם הבעיה ולא להתחבא מאחורי שום דבר.

5. אודי הייתה דודה למופת, אני זוכרת שהייתה לוקחת אותנו לקוסמוס באשקלון וקונה לנו מתנות (ואת היקרות והשוות ביותר).

   היה לה חוש הומור מיוחד, וצחוק מדבק.

   היא תמיד הייתה ערנית, וכשאחד האחיינים היה טס או נוסע לטייל היא הייתה דואגת לו למזומנים, בלי קשר לימי הולדת שלא הייתה שוכחת לעולם.

   כשהילי נולדה היא הייתה כל כולה באמהות ואין ספק שבמעט שהייתה עם הילי היא השרישה בה כל כך הרבה דברים טובים והשאירה חותם.

   לכל אחד ״מהאפרוחים״ / ״דגיגונים״ היה לה כינוי מיוחד, לפלף, לוטנינו, קארינוש, שוביבון, חנני ומישמיש.

   

6. אני רוצה לספר לכם על מישהי מיוחדת. הכי מיוחדת שיש, דודה שלי אודליה, הדודה הכי מדהימה הכי מצחיקה הכי אוהבת והכי לוחמת שאפשר ! לא מאמינה שאני מדברת עלייך בזמן עבר.. לפני שמונה שנים נשמת את נשימתך האחרונה ובזאת סיימת את מלחמתך.. המלחמה הכי קשה שיש לאדם, מלחמה שנלחמת בה בפעם הראשונה בגבורה רבה וניצחת אך בפעם השניה נלחמת ולא נילחמת ולא הסכמת לוותר עד שכבר גופך לא החזיק מעמד..

   אני מבטיחה  לך שנזכור אותך תמיד ונשמור על הילי שלך נתמוך ונחזק אותה ושתמיד נזכיר לה כמה שאמא שלה אהבה אותה.. אין מילים שיוכלו לתאר את הרגשתי.. אוהבת אותך מאוד וכבר מתגעגעת..

   אוהבת אותך קארין

7. אחד הדברים החשובים ביותר שהיו לנגד עינייך אודי היה שלמות המשפחה המורחבת. הראשונה ליזום מפגשים משפחתיים לפני כל חג , או יום הולדת או סתם בשגרה.

   הראשונה לברך כל אחד ביום הולדתו , בברכה יפה מקורית המהולה בהומור.

   ההתעניינות האינסופית והדאגה לכל אחד כשנודע לך שהוא חולה או התקרר מעט.

   מעבר לכך לי באופן אישי חסרים המפגשים הרבים כשבכל חצאי הזדמנות שהייתה לנו למשחקי שש בש אין סופיים , טעונים, מרגשים ומהנים. את המושג " העין הכורדית" שאת המצאת מלווה אותנו עד היום …..

8. ז׳ול ורן שלי חברת הנפש, אחותי, הנפש התאומה שלי, 8 שנים לעזעזל 8 שנים שאת לא כאן.

   אני נזכרת ברגע אחד בשבעה שהסתכלתי סביבי בבית של אניטה ומסוד ולא הבנתי מה קורה, איפה את ואיך זה יכול להיות, ניסיתי להבין מה יקרה מעכשיו, איך ממשיכים מכאן, מה זה אמיתי?? כאב לי נורא בחזה הרגשתי שנגמר לי האוויר והייתי חייבת להתיישב, הפנים שלך הקול שלך, השיחות הבלתי נגמרות שרובן התחילו במשפט ״ כן בקשה, למה התקשרת? סתם התקשרתי לידבר״ שיחה שהתחילה ככה ויכלה להיארך שעות״ מאז גיל 13 שיחות שלא נגמרות ואפילו שנעלו לנו את טלפון החוגה מצאנו לנו דרכים לקשקש וכל זאת מול השאלה הקבועה ״ על מה יש לכן עוד לדבר??״ הם אף פעם לא הבינו ואנחנו צחקנו, וכל יום שעובר אני מרגישה שאני רוצה רק עוד קצת ״לידבר״ . באותו היום בשבעה לא הצלחתי להבין איך אמשיך לחיות בלעדייך, מי ילך איתי לחנות לקנות זוג נעליים ויצא עם 4 זוגות, מי יאזין איתי ללהקת Air supply ויחלום על אהבה כמו בשירים או יסגור ארוחת ערב באידי לאכול פאייה וספגטי פירות ים ויצחק עליי שאני לא מבינה באמת מהו טעם החיים.

   כאב האבדן שלך ישאר איתי לנצח, הוא משנה צורה, לפעמים הוא עגול ומחבק, לפעמים הוא חד ודוקר, ז׳ול היינו את ואני ואני ואת.

   החיים שלי ממשיכים, אבל בכל פעם שאני מבקרת באמת בעבר, גם אם זה לרגע אחד שלרוב הוא לא צפוי, הגעגוע פוער לוע ענקית שמאיימת לבלוע אותי, אבל יש גם ימים אחרים שהכל פשוט ושטוח יותר שאני יכולה לחשוב עלייך ולצחוק על השטויות שלנו, לחשוב לעצמי מה את היית עושה עכשיו במקומי, איזה עצה היית נותנת לי.

   הנה עברו 8 שנים ואני עדיין ביום ההוא בשבעה, כואבת את לכתך ומקווה שאת סולחת לי על מה שלא עשיתי, על זה שלא הייתי מספיק, ועל זה שלא הצלחתי לקחת ממך את המחלה הארורה שלקחה אותך ממני, נשבעת ניסיתי.

   אוהבת אותך בכל נשימה

   שלך לנצח, ז׳ול 💚

   

9. אודי שלי

   8 שנים … לא נתפס

   ההכרות שלנו היתה  כשאת היית המנהלת שלי במקסידור

   היה בנינו חיבור מיוחד היית לי החברה הכי טובה הכי מבינה היתה לך חוכמת חיים מדהימה תמיד ידעת  להגיד את הדבר הנכוי בזמן הנכון אף פעם לא ממקום שיפוטי .

   ליוונו אחת את השניה בכל התחנות המשמועתיות של החיים  אצלך ההכרות עם דמיאן , הלידה של הילוש , האובדן של father שלך 😪 והמחלה הארורה

   ואת אודי שלי ליווית אותי במסע הארוך של חיי

   בדרך לאמהות  ותמיד היית שם בשבילי לחזק ולעודד בכל אכזבה שעברת איתי ותמיד עןדדת אותי שאני עוד אזכה להיות אמא שכל דבר בא בזמן הנכון .

   ותמיד אמרתי לי תראי אותי מי היה מאמין שאני אתחתן ואקלט כל כך מהר

   ( אפילו ד"ר אוחנה לא מאמין ) ככה היית מעודדת אותי

   אבל מי היה מאמין  שתספיקי מהר ותלכי כל כך מהר …  😪

   וואי אודי שלי כמה עברתי ב8 שנים האלו ! את בטוח יודעת כי את מלווה אותי תמידדדד אני תמיד נזכרת בך ובכל מיני רגעים שלנו.

   הכי מתגעגעת לחוש הומור המיוחד שלך כמה היית מצחיקה אותי היה לך הומור מיוחד רק שלךךך

   מתגעגעת לסלט גזר שלך עם הפקאנים שכל פעם שאני אוכלת אותו אני נזכרת בך.

   אוףףף כמה אני מתגעגעת אלייך

   אוהבת אותך מאודדד

   פריאנטה  שלך 💔💔😪😪

   

10. 8 שנים חלפו ואודליה איננה אתנו בעולם הזה אבל, נשמתה ורוחה עם בני משפחתה וחבריה.

    כך אני מאמינה.

    כשאני נזכרת באודליה המיוחדת כל כך, אני מלאת תודה על כך שזכיתי להכיר אותה, לקבל אותה לעבודה וליהנות מ4 שנים של עבודה משותפת בבית הפתוח לגיל הרך.

    אמרה לי הילה : ענת את לא תתחרטי…. ובאמת זכיתי בעובדת למופת ומעבר לכך כשהכרתי אותה, ראיתי אותה כאחותי הצעירה.

    הכרנו את כל בני משפחתה והבנו כמה בני משפחתה: בתה, בעלה, אימא שלה ואחיותיה , אחייניה היו כל כך חשובים לה. ליווינו מרחוק שמחות משפחתיות וגם קשיים.

    אודליה הייתה המזכירה האולטימטיבית, מאורגנת, מסודרת, קשובה,  היה לה זיכרון יוצא מין הכלל, היינו יושבות אחת לכמה ימים ביחד לעבור על היומן, על הפגישות ותמיד הייתי שואלת אותה אודליה מה שכחתי? מה דעתך? מה לדעתך צריך עוד לקדם? היא תמיד הייתה שותפה לחשיבה .

    היא הייתה "הכותל" של העובדות, מקשיבה להן ולא מביעה דעה וכשחשבה שיש משהו חשוב שאני צריכה לדעת ידעה אותי בדיסקרטיות אופיינית לה.

    היא הכירה את הילדים והמשפחות שבאו לקבל טיפול , להשתתף בפעילות , חוג ותמיד במאור פנים למשפחות. הייתה לה רגישות מיוחדת והיא ידעה לזהות מיד ילדים ומשפחות שהיו זקוקים לתשומת לב נוספת והיא הייתה שם בשבילם. מגייסת את בני משפחתה וחברים ואוספת כספים עבור משפחות אלו, מחלקת ממתקים… והכל עם לב ענק ובצניעות אופיינית.

    אודליה הייתה הרבה מעבר למזכירה, היא הייתה חברה, אחות ואישה של אמון, של כנות ויושרה, אישה שאפשר לסמוך עליה תמיד. ואיזה חוש הומור חכם היה לה….

    אני מתגעגעת… למדתי מאודליה רבות והיא כל כך חסרה לי:

    "העולם נברא כך שהחלקים הנחוצים לשלמותך נמצאים אצל חבריך

    היה אתה תלמידו והוא יהיה תלמידך".

    (ליקוטי מוהר"ן)

    אודליה, אחותי הצעירה, את בליבי תמיד

    באהבה וגעגועים

    ענת לרנר

    (בשם צוות הבית הפתוח לגיל הרך)

11. אודליה

    השנים חולפות, וטבעם של החיים מוביל אותנו למקומות חדשים. כולנו נפוצנו לדרכים שונות, בעודנו חוות תקופה מאוד מורכבת בחיי המדינה ובחיינו האישיים. הזמן, כדרכו, מכהה את התחושות, הרגשות וגם את הזיכרונות. אבל הבית הפתוח ואודליה, עבורי, הם תמיד פינה חמה בלב.
    בימים כאלה של זיכרון, אני נושאת בליבי את הילי הקטנה והמקסימה, שכיום, בלי ספק, היא כבר נערה מתבגרת. אני אפילו לא בטוחה שאזהה אותה ברחוב.
    כמי שאיבדה את אבי בגיל צעיר (לא כמו הילי, אבל עדיין באופן משמעותי), אני מוצאת את עצמי חוזרת אחורה לשנים הראשונות. אחד הדברים שהכי חיזקו אותי באותם ימים היה הצורך העז לאסוף ולשמר את הסיפורים עליו. מתוך המחשבה הזו, החלטתי לכתוב כמה זיכרונות ממך, אודליה, כדי שהילי תוכל לשמור אותם גם היא.

    הזיכרון הראשון שעולה לי הוא הסיפור על הטיול שלך בפנמה. סיפרת לנו איך היית צריכה נואשות לשירותים, אבל התעקשת לא להיכנס לשירותים לא נקיים, לא משנה מה. בסוף, מצאו לך חוף ים, ונכנסת למים בשחרור גדול. זה סיפור שתמיד מעלה לי חיוך ומזכיר לי את הצד המצחיק שלך, את חוש ההומור השחור המיוחד שלך.
    אני גם זוכרת פעם שהתארחנו אצלך בבית, לא זוכרת באיזה הקשר, אבל השיח היה על השירותים וכמה חשוב שיהיו נקיים ושאת מחזיקה תמיד חומר ניקוי בחדר השירותים כדי לוודא את זה, זה מצחיק כי היום אני בדיוק כמוך בהקשר הזה…

    זיכרון נוסף שאני נושאת איתי הוא מהפעם שבה עברתי משבר אישי. הרגשת שמשהו עובר עליי ובאת אליי למשרד, לשבת ולשמוע מה קרה. אני לא אשכח איך ישבת, מלאה דאגה ורצון להיות שם עבורי, עם לב רחב ואמיתי. התמונה הזאת חקוקה בליבי.

    הדאגה שלך להילי הייתה בלתי נפרדת ממי שהיית. נתת לה את כל כולך, כאילו הרגשת שהזמן קצר. טיפחת אותה, התחבטת איך לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר, ושיתפת אותנו בשיחות על הורות וגם על העתיד – על מה יהיה, איך יסתדרו ומה תשאירי לה לדרך.

    השנים עוברות, ואנחנו ממשיכות בדרכים שונות, אבל הפינה שלך בליבי ובבית הפתוח נשארת.

    אסיים במילותיו של יהודה עמיחי:

    אדם יוצא מבית
    אדם יוצא מבית
    והבית אינו יוצא מן האדם.
    הוא נשאר
    על קירותיו ועל
    התלוי בהם
    ועל חדריו ודלתותיו
    הנסגרות בזהירות.
    או כי הבית
    מתרחב והולך
    ונעשה לדרכים
    בהן ילך זה
    שיצא מן הבית.