אילנה נבעה מיכאלי

אילנה נולדה וגדלה בשכונה ד' בבאר שבע.
היא הייתה בתם השנייה של מננה ויוסף, אחות למזל הבכורה ולאחיה הצעיר דניאל.
אילנה נישאה לאלון, ולהם נולדו ארבע בנות: שירן תהילה, נועה, לינוי ומוריה.

מהרגע הראשון, הפנים שלה היו הדבר שבלט – טובות, יפות, עם חצי חיוך מובך שמעיד על הצניעות והענווה שלה. החיוך הזה אפיין את אופייה – טוב לב, נתינה אין-סופית, מתן בסתר.
אלון מספר שהמפגש הראשון שלו איתה נחרט בזיכרונו: פני המלאך שלה, טוב הלב והאהבה לבריות ולילדים – דברים שבלטו מיד. היא הייתה אישה לביאה, מסורה, שידעה לראות אנשים ולעודד אותם.

בילדותה ובנעוריה אהבה מאוד לבלות זמן עם המשפחה, ללכת לים ולהיפגש עם חברים. כל חופש גדול הייתה נוסעת עם בני הדודים לאור יהודה.
הייתה אוהבת לפנק במתנות – בפורים שמרה ארגז תחפושות וחילקה אותן לילדים ממשפחות נזקקות. בפסח, הייתה לה ולבנותיה מסורת של שטיפת כל צעצועי ובובות הבית – רגעים של ביחד שחיכו להם כל השנה.

אילנה עשתה שירות לאומי בקופת חולים בבאר שבע, שם גם המשיכה לעבוד לאחר מכן כמזכירה רפואית. בנוסף, ניהלה חנות צעצועים/מכולת בבני ברק.
מעבר לעבודתה הרשמית, אילנה הקדישה את חייה לעזרה לזולת. כבר בילדותה הייתה שומרת על ילדי השכונה כדי שההורים יוכלו לעבוד – בשכונה ד' שבה גדלה, שהייתה בעלת רקע סוציו-אקונומי נמוך.
כאשר עברה לתל אביב, המשיכה באותו קו: עזרה למשפחות במצוקה כלכלית, לימדה ילדים שיעורי בית ללא תשלום, הקשיבה לקשישים, אימהות וילדים צעירים – תמיד ידעה לראות את ה"שקופים" ולחזק אותם.

אילנה הייתה מאוד גאה בכך שבילדותה עבדה בניקיון מדרגות ובייביסיטר, רק כדי שלאחיה הקטן דניאל לא יחסר דבר. כשגדל, מימנה לו שיעורי נהיגה ואף קנתה לו רכב – רצתה לתת לו את כל מה שלא היה לה.
כאשר דודה דליה אימצה ילדה שננטשה, אילנה דאגה לה מיידית – לבגדים, הנעלה ואביזרים – ונרתמה לעזור בכל דרך.

גם כשהתמודדה עם מחלות של בתה מוריה, ששכבה פעמים רבות בבית החולים, אילנה לא איבדה את הרוח: שמרה על אופטימיות, הקרינה אנרגיה חיובית, ונתנה ביטחון.
מוריה מספרת שהיא תמיד הצליחה להצחיק אותה ולשדר כוח ואמונה ש"ננצח הכול".

אילנה הייתה ידועה ביופייה – עיניים כחולות כים שאהבה כל כך, אבל בעיקר ביופי הפנימי: אישה עם לב רחב, הכנסת אורחים בלתי רגילה, בית פתוח ואוהב לכל.
היא נהגה לארח את חברי וחברות בנותיה כאילו היו ילדיה שלה, ואנשים מכל הסביבה הרגישו בנוח לפנות אליה. היא תמיד הייתה שם – לב שמח, אוזן קשבת, חיבוק חם.

הייתה בה קלילות וחוש הומור – ידעה לקחת דברים בהומור ולצחוק. האושר הגדול שלה היו הבנות שלה – הן מילאו את ליבה והיו עולמה.

סיפור אחד ממחיש את מי שהייתה: במהלך נסיעה לאילת ראתה ילדה בדואית בת חמש מסתובבת יחפה על החול הלוהט. אילנה עצרה את הרכב, הורידה מנעליה, נתנה לילדה את נעליה ואמרה שתיקנה לעצמה נעליים כשהם יגיעו לאילת.
היא פשוט לא יכלה להתעלם מסבל של אדם אחר.

האנשים שהיו הקרובים ביותר אליה היו: בעלה, ארבע בנותיה, אמא מננה, סבתא חנה, אחותה מזל, אחיה דניאל, חמה שאול, חמתה תקווה, גיסותיה מורן והודיה, גיסיה ליאור וגיא, דודה דליה ובנותיה.
הייתה אישה מאוד משפחתית ואוהבת.

החג שאילנה אהבה במיוחד היה חג השבועות. הייתה נוהגת להכין שולחן מפואר מלא כל טוב – המאכלים הידועים שלה היו פשטידת הפסטה ועוגת הגבינה.
שלושה ימים לפני פטירתה, כבר הכינה את עוגת הגבינה המפורסמת שהייתה מחכה לה מדי שנה במקרר.

המשפט שאילנה נהגה לומר היה: "לא משנה מה החיים מזמנים – תחייכו, והכול יתהפך לטובה."

המורשת שאילנה השאירה אחריה היא הנתינה והלב הפתוח – לתת טוב לאחר, לגרום לאחרים להרגיש שהלב שלך הוא בית והבית שלך הוא לב.
היא חיה רק 40 שנה, אך הספיקה למלא חיים שלמים בטוב.