איתי רון נולד וגדל בנס ציונה, בן להורים דורית וערן. בגיל 6 התחיל ללמוד קפוארה ובגיל 11 כבר זכה באליפות העירונית. מגיל צעיר התאפיין איתי ברעות משולבת עם ענווה וצניעות, ערכים שליוו אותו לאורך כל חייו הבוגרים.

איתי שכל את אביו בגיל צעיר מאוד ותפס את מקומו כ"אב המשפחה," עוזר לאמו בגידול ובחינוך אחיו הצעיר, עמית. הוא תמיד שם את כולם לפניו, והיה ילד אכפתי וגבר שאין דברים כאלה.

מגיל 15 ועד גיוסו שימש איתי כשופט כדורגל בנס ציונה. חלומו הגדול היה להתגייס לקרבי, ושנתיים לפני גיוסו התאמן בקבוצת "אנדרנלין כושר קרבי." במקביל, הקים קבוצת כושר קרבי לחבריו בשם "דרכי איתי."

עם גיוסו לצה"ל באוגוסט 2021, עבר איתי את הגיבוש לסיירת גולני, התקבל, ואף שימש כקשר מ"פ בטירונות ובמסלול. לקראת סוף המסלול החליט איתי שמקום זה פחות מתאים לו, ובעקבות מספר שיחות עבר למחלקת החוד של פלוגה ב' בגדוד 13.

למרות אשכנזיותו, התקבל איתי למחלקת החוד בזרועות פתוחות ועם המון אהבה. די מהר מצא את מקומו במחלקה, סיים את ההכשרה ועלה עם שאר חברי מחלקת החוד לפלוגה ב'. חבריו למחלקה מתארים אותו כילד קסום: שקט, אך חכם בצורה יוצאת דופן. הוא תמיד שם את כל חבריו לפניו, וכל מי שזקוק לעזרה ידע שאיתי יהיה שם בשבילו.

במהלך שירותו הסדיר זכה איתי לשבחים רבים מתפקידי פיקוד עליונים בחטיבה ובגדוד, הן כלוחם, כחמליס"ט, והן כמש"ק תקיפה. בכל ביקורת חמ"ל ניתן היה לסמוך עליו שיצליח בצורה הטובה ביותר. כינויו במחלקה היה "הלב של המחלקה," שכן תמיד נתן מעצמו, עזר, ותמך בכל מי שזקוק.

בשביעי לאוקטובר, במהלך מתקפת הטרור על נחל עוז, קפץ איתי מחדר השינה יחד עם מפקד מחלקת החוד, נמרוד אלירז, לחמ"ל נחל עוז. בקרב גבורה עיקש ועקוב מדם, שנמשך מעל ל-8 שעות, נלחמו איתי ונמרוד יחד עם יוחאי דוכן הי"ד במחבלים.

בקרב זה נלחמו השלושה, לעיתים בידיים חשופות ובסכינים, במטרה למנוע מהמחבלים להיכנס לחמ"ל, להשיג מידע צה"לי ולפגוע בתצפיתניות. בזכות גבורתם הצליחו לעכב את המחבלים ולהציל אזרחים רבים.

איתי רון הי"ד הקריב את חייו במשימתו, עמד כחוצץ בין האויב לאזרחים החפים מפשע, והציל רבים, כמו שתמיד עשה בחייו – שם את טובת האחר לפניו.
יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל.