אלדד גבורי נולד ביום חורפי של דצמבר 1944 במבצר שוני, ליד בנימינה, שנבנה בתקופת הרומאים ושופץ על ידי העות'מאנים במאה ה-18.

עם קום המדינה ב-1948, עבר אלדד עם משפחתו לנחלת ז'בוטינסקי שבבנימינה, אותה הקימו הוריו וחבריהם. בנחלה זו הוא גדל, חי ועבד במשק המשפחתי עד לשירותו הצבאי, ושם גם חיו הוריו עד יומם האחרון.

רקע משפחתי

אלדד היה בן להורים בית"רים שלחמו נגד הבריטים והערבים ולמען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אמו, פאני (ציפורה) נוסקין-גינגולד, נולדה בעיירה זוטשקא בבוקובינה בשנת 1910. בגיל 6 התייתמה מאמה וגדלה בבית דודתה. היא הצטיינה באמנות, מוסיקה ושירה, ועם עלייתה לארץ ב-1931, התגייסה לאצ"ל. היא הייתה אם מסורה ואישה לבבית שאהבה גן צומח ובעלי חיים. אביו, סיני גבורי, נולד בעיירה דראטשינץ, טשרנוביץ' ב-1913. הוא עלה לארץ ב-1934 ועבד בסוריה בהקמת ביצורים נגד הכוחות הנאצים. סיני היה איש חזק, אוהב ספורט, מכוניות ובני אדם, איש אדמה נאמן ואהוב. לפאני וסיני נולדו שלושה ילדים: דבורה, אלדד ואתיקה.

זיכרונות ילדות ותחביבים

כילדים, לימד אותנו אבא לנהוג בשבילי העפר בין הכרמים, לרכב על אופניים ולשחק מטקות בים. הוא אהב טיולים, ים, רכבים, עזרה לזולת, חברים ועבודה. תמיד נמצא לתמוך, להרגיע ולתת את העצה הנכונה.

חיים מקצועיים ושירות צבאי

אלדד החל את דרכו כחקלאי כאשר עבד במשק המשפחתי, בחקלאות ובכרמים, וסייע להוריו בעבודות המשק והבית. הוא שירת בחיל המודיעין, לחם במלחמות ישראל ועשה מילואים עד גיל מאוחר. לאחר מכן, עבד בניהול חשבונות במלון ובהמשך כחשב ראשי במלון, קודם לתפקיד מנהל מלון. לאחר מכן, היה שותף בחברה לייבוא ומכירה של דברי חשמל. הוא ייסד עם יונתן גיסו מפעל לייצור כבלי חשמל. אלדד אהב להחליף תחום עיסוק ועניין בכל מספר שנים, מה ששיקף את סקרנותו ורוחו היצירתית. לאחר שמכרו את המפעל, הקים את הסיטונאות לחומרי חשמל. העסק המשפחתי שהקים, "אדר אורון," מפרנס את משפחתנו בכבוד עד היום.

תכונות ואישיות

אלדד היה עוזר ויועץ לכל דורש, מפשר ומגשר. הוא תמיד אמר את המילים הנכונות, חשב חיובי והיה איש אופטימי שדאג לכולם. הוא אהב את הארץ ונופיה, את הים ואת חיי המשפחה והחברים. הוא היה איש חזון ועשייה, דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום.

זיכרונות וסיפורים

ביום אחד במהלך מלחמת ששת הימים, אבינו נהג לבד בקומנדקר מהתעלה לכיוון ביר גפגפא במדבר סיני. הוא הבחין בארבעה חיילי אויב מצריים מותשים מהחום והצמא. המראה שלהם היה קורע לב – הם היו על סף אובדן הכרה, וסכנת חיים הייתה ממשית.

אבינו לא היסס לעזור להם, על אף שהם היו חיילי אויב. הוא עצר את רכבו ונתן להם לשתות מים. אך מצפונו לא נתן לו להותיר אותם במדבר במצבם הקשה. לכן, למרות הסיכון והחשש, הוא החליט לקחת אותם עימו למחנה השבויים ברפידים. הוא הביא אותם למחנה, שם הם קיבלו טיפול רפואי ומים.

כעבור עשרה ימים, חזר אבינו לרפידים במטרה לנסות לארגן מזון עבור חבריו בחזית. המציאות באותם ימים הייתה קשה מאוד, עם חוסר במזון וקושי להשיגו ולקבלו. לפתע, בעודו במחנה, רץ לקראתו אחד החיילים השבויים המצריים אותם הציל, ואיתו עוד חיילים מצריים נוספים שהכירו לו תודה. הם החלו להעמיס על רכבו ארגזי ירקות, פירות ומוצרי מזון אחרים, ואמרו לו: "הצלת אותנו ממוות במדבר".

הסיפור הזה ממחיש את האנושיות והחמלה של אבינו, ואת העובדה שהוא היה מוכן לקחת סיכונים כדי להציל חיי אדם, אפילו כשהדבר נגע לחיילי אויב. זהו סיפור שמראה על עוצמת האופי, החמלה והערכים של אבינו, ומעיד על כך שהוא היה איש של אנשים, ללא קשר למי היו.

קשרים אישיים ומשפחתיים

אלדד היה קרוב במיוחד לאשתו אהובה, בת כפר הנוער מאיר שפיה, ובתם של חיה ודב הלפרט שהגיעו ממונקץ' ואושהורוד, ששכנו באזור הקרפאטים. אלדד ואהובה היו זוג בלתי נפרד, שונים איש מרעהו והשלימו אחד את השני. אהובה כונתה בפי אלדד "אהובי". יחד גידלו את ילדיהם דובב, אופיר ורן. הוא שמח על הולדת נכדיו ונהנה במחיצתם ככל שהתאפשר לו. הוא תמיד היה שם עבורנו, נותן את העצה הנכונה, חיובי ומרגיע.

מורשת וזיכרון

אלדד השאיר אחריו מורשת של אהבת הארץ, דאגה למשפחה, נחישות ושכנוע. הוא היה איש בעל כישרון טבעי למנהיגות, אהב לעזור וידע להנות מהחיים. זכרו יהיה תמיד חקוק בלב המשפחה והחברים, כסמל לטוב הלב, לאופטימיות ולדאגה לאחרים. האור שהביא לחיי כולנו ימשיך להאיר אותנו גם בזמנים קשים, והחום שבנשמתו יעטוף אותנו תמיד. יהי זכרו ברוך ואהוב לנצח.