עמוד הנצחה לזכרה של
לחצו על הנר על מנת להדליקו
שנת לידה – 1931
״במקום שאליו אלך
היו רבים כבר לפניי.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי,
ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?״
כך מתחיל הסיפור של אסתר וקנין, אישה עם שורשים היסטוריים עמוקים ולב רחב. ילדה שידעה כאב מוקדם, נערה שלחמה לשרוד, ואישה שבחרה כל חייה באהבה, במשפחה, ובעשייה. בין הקשיים והמלחמות, בתוך מציאות משתנה ובלתי פשוטה – אסתר תמיד שמרה על מה שחשוב באמת: חום אנושי, אמונה בצדק, ונתינה שאין לה גבול. הסיפור שלה הוא סיפור של תקומה, של משפחה, ושל אישה אחת מיוחדת במינה – שהפכה לבית עבור כל מי שזכה להיכנס אל חייה.
אסתר וקנין נולדה בשנת 1931 למשפחת ראובן בעיר עמרוס שליד טריפולי שבלוב, הבכורה לשישה ילדים במשפחה יהודית מסורתית. שמה של אמה היה ג’מילה (יפה), ואביה – ציון. שמות אחיה: אליהו, ויולה, לפו, נינה ודוד.
בילדותה, התייתמה מאמה, כאשר נסיבות המוות אינן ידועות– יש הסבורים שנרצחה ונפלה מקומה גבוהה. באותה עת תפסה אסתר הקטנה את דמות האם על אחיה הקטנים, אליהו ויולה, ודאגה להם מאוד. אביה, ציון, נישא בשלישית לטובה, ולזוג בהמשך נולדו שלושה ילדים נוספים: לפו, נינה ודוד. הבית שבו גדלה היה בית מסורתי חם. את חגי ישראל ציינו באדיקות ובאהבה– כל המשפחה התכנסה סביב שולחן ערוך במטעמים מקומיים כמו קוסקוס, מפרום, חריימה ופסטל. הקפידו על כל המצוות והברכות, שמרו את השבת, והשרו אווירה מיוחדת ומכבדת כלפי המסורת והדור המבוגר. המבוגרים היו לובשים פרמלה (גלימה) ותרבוש.
אימנו וסבתנו למדה מספר שנים מצומצם בבית ספר איטלקי. בתקופת שלטון האיטלקים בטריפולי, שפת הדיבור בבית הייתה ערבית ואיטלקית. בביה"ס התקיים מסדר בכל בוקר, התלמידים לבשו תלבושת אחידה והקפידו על ניקיון. לעיתים נכפו עליהם סמלים נאציים ונוצריים – כורח של תקופה בה מוסוליני שלט וניסה למצוא חן בעיני היטלר.
בילדותה, חלתה יחד עם אחותה ויולה במחלת שיתוק הילדים. השתיים שהו במשך שנתיים בבית חולים. בתחילה לא יכלו ללכת, וזחלו על ארבע. אביה ניסה להשיג להן תרופות בנחישות. הן החלימו, אך נותרו עם עיוורון בעין אחת. באותה התקופה, ציון, אביה, נשלח למחנה העבודה ג'אדו. בתקופות בהן לא שהו בבית החולים, אסתר, ויולה ואליהו הוחבאו בבית של שכנה ערבייה בשם פאטימה. השלושה הוסתרו בבורות, בארונות, מתחת למיטה, וקיבלו לעיתים מזון מועט מהשכנים. זו הייתה תקופה של פחד קיומי, אך גם של חסד מצד מי שהעזו להושיט עזרה.
לאחר תום המלחמה, החלה הסלמה חמורה ביחס ליהודים בטריפולי. הערבים תכננו פוגרומים – ניסיונות לאנוס ולרצוח את הבנות היהודיות המתבגרות. אמא, בנעורייה, נחשבה לבת סכנה. לפיכך הוחלט להבריחה ארצה. כאשר הבחינו ברכב חולף, הכניסו אותה אליו מיד מבלי לדעת מי הנהג או מה יקרה בדרך. סבתא עברה דרך איטליה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1949. על מנת לאפשר את העלאתה ארצה לבדה, גילה הוגדל בכשנתיים. למרות חוסר הוודאות המוחלט, סבתא סיפרה כל חייה שמעולם לא הרגישה פחד– היא ידעה בלב שלם שזהו הדבר הנכון. בארץ, סבתא עברה מספר מחנות עולים. באותה התקופה, הארץ הייתה בסיום השלטון הבריטי, ויהודים סבלו ממחסור, פרעות, ותנאי מחיה קשים: גרו באוהלים, כיבסו ביד וקנו מזון בעזרת תלושים. בהמשך, עלתה כל משפחתה והשתכנה בבנימינה– שהייתה כפר קטן ללא מים וחשמל.
בשנת 1954 נישאה לאהבת חייה – אלי וקנין. השניים גרו בצריף ביפו, שם נולדו בנותיהם הבכורות אילנה ומלכה. בלילות טיפטף הגשם על תקרת הפח, אך החום האנושי מילא את הבית. לאחר מכן עברו לחולון, שהייתה אז שממה של חולות, ובה נולדו טובה ורויטל. השניים הסתדרו לבד, בכוחות עצמם, ובהמשך עברו למרכז חולון.
בשנת 2012, כאשר איבדה את בתה טובה בעקבות מחלה קשה, זה היה שבר בלב שלא ניתן היה לרפא. אבל גם מתוך הכאב – היא לא נתנה לעצמה ליפול. המשיכה לדאוג לכולם, להיות נוכחת, לחבק, לשאול, לאהוב. היא חייכה למרות הצער. היא לימדה את בני משפחתה שגם כשנשבר הלב, אפשר להמשיך להעניק ממנו.
בשנותיה האחרונות התמודדה עם דמנציה ואלצהיימר. המחלה האטה את הזיכרון, אך לא את הרוח. האור בעיניה נשאר, וגם אם לא זכרה הכל- תמיד חייכה כששמעה קול מוכר, והתרגשה ממפגש עם בני משפחה. אסתר הייתה עטופה במשפחה שהקיפה אותה באהבה עמוקה, אכפתיות אין קץ, ובנוכחות יום- יומית של בנותיה המסורות, שליוו אותה עד לרגעיה האחרונים.
ביום שישי, ערב ראש חודש חשון, ל׳ בתשרי תשפ״ה, 01.11.2024, כחלק משנת הצהריים, אסתר נשמה את נשימותיה האחרונות ונפרדה מהעולם, במיטתה ובביתה כפי שרצתה כל חייה. אסתר נפטרה בפרשת נח – פרשה שמזכירה לנו דמויות של צדיקים, חוסן, והתחלות חדשות.
כמו נח, גם אסתר הייתה אישה של יושרה ותום לב, שידעה לשמור על הטוב והערכים גם בתקופות קשות. ובמותה, כמו בפרשה, היא משאירה מורשת של התחלה חדשה – שורשים חזקים, אהבה גדולה, ומשפחה שתמשיך את דרכה ואת ערכיה לדורות.
אסתר ואלי היו אנשים עם אהבה אין סופית– זוג נדיר שפתח את ביתו, את שולחנו ואת ליבו לכל אדם.
בכל חג ומפגש, הבית שלהם הפך למוקד של שמחה, שייכות וחום– כל המשפחה המורחבת, בני הדודים, הנכדים והאורחים ידעו שזה המקום בו כולם מתקבלים באהבה אמיתית. הייתה שם אווירה של בית פתוח, של דאגה כנה, של רצון עמוק שלכל אחד יהיה טוב– שירגישו בבית, שיאכלו טוב, שידברו, שיצחקו ושיקבלו חיבוק בדיוק ברגע הנכון. הם חיו מתוך נתינה. תמיד חיפשו מה אפשר לתת, איך לעזור, למי אפשר להרים טלפון, למי לבשל, את מי לשמח. לא עניין אותם מעמד, כסף או ציפיות– רק שיהיה טוב לכולם, ושהלב שלהם יישאר פתוח. הם היו מסוג האנשים שמשאירים חותם שקט– עמוק, פשוט, בלתי נשכח.
אסתר ואלי לא היו רק אב ואם, סבא וסבתא– הם היו הלב הפועם של המשפחה, והאהבה ביניהם הייתה הבסיס שעליו נבנה דור שלם.
הורידו ברקוד להדפסה, ניתן להדפיס על כל דבר כדי לספק גישה מהירה לעמוד.
מומלץ לסרוק את הברקוד ולוודא שהוא עובד לפני הדפסתו
תגובה אחת
אסתריקה,
שנה שלמה חלפה מאז שנפרדנו, ועדיין קשה לעכל את הפרידה, על אף גילך המופלג.
עברנו כמעט 27 שנים ביחד, של חברות, צחוק, חינוך שופע בערכים, המון אהבה והרבה רגעים מדהימים משותפים, שיהיה קשה להסביר לאחרים עליהם.
קשה לכתוב בפומבי מילים שינציחו אישה גדולה מהחיים שכמוך, אז אני בוחר להעלות לסיפור שלנו את ההספד שכתבתי לך, שאני חושב שהוא מקיף הרבה ממה שאני מרגיש וחושב.
ושוב, אני מבטיח לך שלא נעצור לעולם להנציח את הערכים שסבא ואת הקנתם לנו, לא נעצור את המורשת המופלאה שהקמתם כאן.
תודה על הזכות להיות הנכד וחבר שלך.
אסתריקוש אהובה שלי,
הגיע היום הנורא מכל, היום שפחדתי ממנו כמעט 27 שנים.יום שבו עידן של חום, אהבה ודאגה- נגמר.
הגיעה העת להיפרד. כשאנו נפרדים ממך היום, הלב קרוע, פצוע וכואב, הלב כבר מלא בגעגוע. סיפור חייך הוא סיפור של הישרדות ותקומה. סיפור של חוסן, של עוצמה פנימית, של אמונה, של אהבה אין סופית.
את האישה החזקה ביותר שזכיתי להכיר. שורדת שואה, התייתמת מאימך לנגד עינך ונפרדת מאביך שנלקח למחנה ריכוז. בגיל קטן הפכת בעל כורחך לאם הבית ודאגת ללא הרף לאחייך הקטנים, שזוכים לפגוש אותך היום ולהתאחד עימך.
ילדותך הייתה קשה מאוד, התמודדת מול מחלות, מלחמות, שנאה, הברחה מטריפולי ותקומה בארץ ישראל, בהקמת בית עם סבא אלי האהוב.
מאז שנולדתי היית מרכז חיי. זכרונות הילדות שלי מלאים בך, בשיחות הארוכות, בחיבוקים החמים, ובחוכמה שגיליתי בכל מילה שלך. הקשר שלנו היה מיוחד, שיחה יומית בטלפון ומפגשים קבועים של ריקודים, שירה, שיחות על החיים ועל פוליטיקה, וחיבוק אחד חם ועוטף שריפא כל נפש פצועה. לא היית רק סבתא שלי, היית מנטורית, גאווה ומודל לחיקוי עבורי.
בנית מאפס משפחה אוהבת ומאוחדת, בית חם ועוטף עםסבא אלי המיוחד במינו. סיפור חייך הוא הרשאה עבורנו. למדתי ממך מהי אהבה ללא תנאים, מסירות והקרבה. עבדת ללא הרף ודאגת שלאף אחת מבנותייך לא יחסר כלום במהלך חייהן. גם כשהחיים זימנו לך את הכאב שבאובדן טובההיקרה שנפטרה ממחלה קשה. למרות הצער, הצלחת להמשיך קדימה ולשמור על חיוך, כשאילנה, מלכה ורוי דאגו לך ביד רמה וליוו אותך במסירות אינסופית.
למרות כל הקשיים שעברת, תמיד היה חיוך על שפתייך שהמיס כל לב. את וסבא דגלתם בלעשות טוב ולפתוח את הלב לכל הבאים בפניכם. לימדת אותי להעריך כל רגע, לחיות את החיים במלואם, לצחוק, לחייך, להנות, ללמוד ולהשכיל, ולהיות אסירי תודה על כל מה שיש לנו.
סבתא אהובה שלי, אני מתחייב בפנייך גם עכשיו בלכתך- אספר את סיפור חייך לדורי דורות. לא נשכח את מה שעברת ואת מורשתך לעולם. ואני מבטיח שנעשה הכל כדי לשמור על מדינה מתוקנת כמו שתמיד חלמתם.
״כשאמות, משהו ממני ימות בך״. אסתריקה, חברה שלי, משהו ממני מת לתמיד. נוחי על משכבך בשלום, אהובה שלי.