״במקום שאליו אלך
היו רבים כבר לפניי.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי,
ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?״

כך מתחיל הסיפור שאנחנו מבקשים לספר כאן– סיפורו של אלי וקנין ז"ל, אדם שהשאיר שבילים ברורים בלבבות של כל מי שהכיר אותו. זהו סיפור של מסורת, של אמונה, של נדודים – אבל בעיקר של אהבה למשפחה ולארץ. בין השורות, התמונות והזיכרונות תמצאו אדם שבנה בית חם, גידל דורות, נשא את מורשת העם היהודי בליבו ואת ישראל בנשמתו. במקום הזה אנחנו עוצרים, זוכרים ומספרים.
אלי וקנין נולד בשנת 1926 בקזבלנקה שבמרוקו, בן למשפחת וקנין – משפחה מרובת ילדים שהיגרה ממרקש. הוא היה הצעיר בעשרת ילדיהם של אברהם וסולטנה (מלכה), ואחיהם של שלמה, חנה, משה, חסידה (חפציבה), חביבה (אביבה), דוד וגיטה.
ילדותו לא הייתה פשוטה. כשהיה בן שבע בלבד, נפטר אביו, והוא נאלץ להתמודד עם קשיי החיים בגיל צעיר מאוד. הבית בו גדל היה בית מסורתי חם, ספוג ברוח חג ואהבת הארץ. את חגי ישראל ציינו ברוב פאר – השולחן היה ערוך בכל טוב, מטעמים מרוקאיים צבעוניים, ריחות תבשילים חמימים שהתפשטו בכל פינה, כלים מהודרים, וקישוטים שמילאו את הבית באווירת חג. בני הבית נהגו ללבוש גלביות, לחבוש תרבושים, ולכבד את המסורת היהודית. שפות הדיבור בבית היו עברית, מרוקאית וצרפתית.
אבינו וסבנו גדל בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך מאחר שמרוקו לא נכבשה על ידי הנאצים, הוא לא חווה את זוועות השואה. בזכות קשר משפחתי לבית הספר "אליאנס", זכה ללמוד – אף על פי שלא הייתה אז חובת חינוך. לאחר לימודיו עבד בייצור תיקים, מזוודות וארנקים, והצטרף לתנועת בית"ר.
בגיל 22, ב-6 באוקטובר 1948, עלה ארצה בעלייה בלתי חוקית. בשל ההבנה שהערבים מניחים שהיהודים לא ייסעו בשבת, יצאו חברי התנועה לדרך דווקא בליל שבת, במטרה להפתיע ולהימנע ממעקב. בעזרת תנועת בית"ר חצו את הגבול לאלג'יר, שם שהו מספר ימים, ולאחר מכן המשיכו לצרפת. לאחר חמישה ימים במחנה מעבר בצרפת, הפליגו באוניית ׳פניורה׳ לישראל. הם הגיעו לנמל חיפה בראש השנה, ומשם הועברו למחנה העולים בגבעת אולגה.
מיד עם הגיעו ארצה, התגייס אלי לצה"ל ולחם בקרבות מלחמת העצמאות כחייל בחיל השריון. אף שלא הספיק להיקלט בארץ, מצא את עצמו בחזית – ללא הכשרה מספקת, ללא ידיעת קרוא וכתוב, אך חדור שליחות. במהלך הקרבות בגליל נפצע ברגלו.
במהלך שירותו המשיך לדאוג לאמו שנותרה במרוקו. בזכות מאמצים רבים מול קצינת הסעד, הצליח להביא את אמו לישראל בשנת 1952. הם גרו יחד, והוא טיפל בה במסירות עד פטירתה, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים.
במלחמת סיני גויס שוב. תקופה זו התאפיינה באפליה כלפי עולים יוצאי מרוקו– הספרדים שוכנו במעברות ובאוהלים, ולא זכו לאותה תמיכה לה זכו האשכנזים. אך למרות הקשיים, אלי לא חדל להאמין בארץ ובמשפחה שביקש לבנות כאן.
לאחר שחרורו עבר להתגורר ביפו, שם עבד במפעל הברזים "חמת". באירוסין של אחיו פגש את אסתר – אהבת חייו – והשניים נישאו בבנימינה לאור נרות, ביום ה-22 בספטמבר 1954.
יחד, עברו להתגורר בצריף קטן ביפו, שם נולדו בנותיהם אילנה ומלכה. בהמשך עברו לחולון, שם נולדו טובה ורויטל. הבית שבנו היה פתוח, חם ומלא באהבה. החגים הפכו לאירוע של כל המשפחה, ולביתם זרמו אורחים תמיד.
ביום א׳ באלול, 31 באוגוסט 2000, התמוטט אלי ברחוב כתוצאה מדום לב. לאחר שבועיים במצב של מוות קליני, הלך לעולמו בליל י״ב באלול, 12 בספטמבר 2000, בבית החולים וולפסון, כשסביבו בני משפחתו הקרובה.

אסתר ואלי היו אנשים של לב – זוג נדיר שפתח את ביתו, את שולחנו ואת ליבו לכל אדם.
בכל חג ומפגש, הבית שלהם הפך למוקד של שמחה, שייכות וחום – כל המשפחה המורחבת, בני הדודים, הנכדים והאורחים ידעו שזה המקום בו כולם מתקבלים באהבה אמיתית. הייתה שם אווירה של בית פתוח, של דאגה כנה, של רצון עמוק שלכל אחד יהיה טוב – שירגישו בבית, שיאכלו טוב, שידברו, שיצחקו ושיקבלו חיבוק בדיוק ברגע הנכון. הם חיו מתוך נתינה. תמיד חיפשו מה אפשר לתת, איך לעזור, למי אפשר להרים טלפון, למי לבשל, את מי לשמח. לא עניין אותם מעמד, כסף או ציפיות – רק שיהיה טוב לאחרים, ושהלב שלהם יישאר פתוח. הם היו מסוג האנשים שמשאירים חותם שקט – עמוק, פשוט, בלתי נשכח.
אסתר ואלי לא היו רק אב ואם, סבא וסבתא – הם היו הלב הפועם של המשפחה, והאהבה ביניהם הייתה הבסיס שעליו נבנה דור שלם.