משה וחנה בר דוד – סיפור של תקווה, מסורת ואהבה.

משה בר דוד נולד בשנת 1932 בעיר איזמיר שבטורקיה, לאחר מסכת ארוכה של ניסיונות היריון כושלים מצד אמו, שרינה. שישה הריונות איבדה – כל אחד כאב עמוק, תקווה שנשברה. בהריונה השביעי, כבר על סף ייאוש, פנתה שרינה לרב מקובל ידוע בעיר. הרב הקשיב, הרים עיניו לשמיים ואמר: “הילד הזה ייוולד בריא – אבל יש לעשות תיקון.” הוא הנחה אותה למכור את הילד לרבי שמעון בר יוחאי, לא לקרוא לו בשם במשך שבע שנים, לא לספר אותו, לגדל עז לצידו – וכשיגיע הזמן, שהוא עצמו יבחר את שמו. וכך, כשהגיע לגיל, בחר הילד בשם: משה.

לאחריו נולדה האחות היחידה – רחל. לאחר רחל לא הצליחה סבתא שרינה ללדת עוד ילדים. אך שני ילדיה – משה ורחל – היו עולמה כולו.

חנה בר דוד נולדה באיזמיר בשנת 1935, בת למשפחת סול. כשהייתה בת 16, עלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער יחד עם אחותה ג’וליה בת ה־14. דודה פלור נותרה בטורקיה. חנה התאהבה מיד בחיי הקיבוץ – בשוויון, בריקודי העם, בעבודה המשותפת, ובחיי התרבות העשירים. היא למדה עברית, למדה לתפור, והפכה במהרה לחלק בלתי נפרד מהחיים הקיבוציים. אך ביקור של אמה, סבתא סול, שינה הכול – סול ראתה את חיי השיתוף, את החופש, ואת הריקודים, והתקשתה לקבל זאת.

בינתיים, משפחות שרינה וסול – שכנות וחברות – חשבו לעצמן: אולי נחבר בין הילדים? משה וחנה הכירו, התאהבו, והחליטו להתארס. חנה עברה להתגורר בבית משפחת בר דוד עד לחתונה, שהתקיימה ב־23 במאי. לאחר החתונה עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר לוד.

בלוד התגוררו בבית קרקע עם חצר רחבה ושני חדרים גדולים. שם נולדה בתם הבכורה, רינה. רינה זוכרת לילה אחד, כשהייתה בת חמש או שש – סבא משה העיר אותה בבהילות והוציא אותה החוצה: נחש ענקי זחל אל תוך חור בתקרה. המשטרה הגיעה לטפל בנחש, אך זה היה רגע שנחרט בזיכרונה.

סבתא סול, שלא רוותה נחת מהבית בלוד, לחצה לעבור דירה. המשפחה עברה ליפו – לדירה קטנה אך מלאה חיים. ליד מגרש גאון, מגרש הכדורגל של מכבי יפו, גידלו משה וחנה את ילדיהם.

משה עבד כפועל בניין – ברזלן – משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב. כל יום היה חוזר הביתה שזוף, חזק, עייף – אך מלא סיפוק. בערבים היה לוקח את אופניו הצהובים ויורד לנמל יפו לדוג, אהבת חייו. בימי שישי אחרי ארוחת הערב, עם חברו הטוב סמי, היו יוצאים לדוג כל הלילה. פעם אחת חזר עם דג טונה עצום, שכיום ללא ספק היה מתועד והופך ויראלי.

חנה עבדה בתפירה ובניקיון – חרוצה, מסורה ואוהבת. את המסורת של שרינה המשיכה גם היא – בכל ל”ג בעומר הייתה מדליקה נר לרבי שמעון בר יוחאי, זכר למכירה המיסטית שהביאה את משה לעולם.

ביפו נולדו שלושת ילדיהם הנוספים:
• יצחק – על שם סבו יצחק.
• שבתאי – על שם סבו פאפו.
• שרית – שנולדה “בטעות”, אך הפכה לאור גדול בבית. רינה, הבכורה, זוכרת שהייתה בת 17 כשהגיעה שרית – והיא זו שהכינה לה את הבקבוק הראשון.

בסופו של דבר, גידלו משה וחנה ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות – והעניקו להם חיים של ערכים, עמל, אהבה ומסורת. הם זכו ל־14 נכדים, ולדורות שממשיכים את הסיפור הלאה.

חנה נפטרה בח’ בטבת בשנת 2001, ומשה הלך אחריה כשנה וחצי לאחר מכן, בב’ באלול שנת 2002. סיפורם הוא סיפור של עולים, חלוצים, לוחמים, אוהבים, הורים וסבים – סיפור של עם ישראל דרך זוג . תהיו תמיד נצורים בליבנו לעד .