רונית לב־ארי, קרימינולוגית ומחלוצות המאבק למניעת אלימות נגד נשים, נולדה בתל־אביב–יפו בשנת 1950.
בילדותה התגוררה ברמת החייל והייתה פעילה בשבט דן של הצופים.
שירתה ביחידה 8200, והיא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בקרימינולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב.
בשנת 1983 הצטרפה לנעמת והקימה בשיתוף עו"ד דפנה בוסתן את מרכז גליקמן – המרכז הראשון בארץ לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. המרכז החדשני, המטפל בנשים שהוכו על ידי גברים אלימים תושבי תל־אביב–יפו, מציע תחת קורת גג אחת מקלט, טיפולים והפצת מידע. הוא הפך לאבן שואבת לאנשי מקצוע ולקובעי מדיניות, ולמודל לחיקוי וללמידה בארץ ובעולם.
לב־ארי הייתה חלוצה בגישה שלפיה ניתן לטפל בגברים אלימים ולגמול אותם מהתנהגותם האלימה.
היא הקימה מערך טיפול בגברים ויזמה את קבוצת הטיפול הראשונה בכלא השרון לגברים מכים.
בשנת 2006 הייתה שותפה בהקמת עמותת בית רות לנערות בסיכון – כפר המעניק בית חם ומסגרת טיפולית לנערות שגורלן לא שפר עליהן – ועיצבה את התפיסה החינוכית של העמותה.
לב־ארי עוסקת כל חייה בפעילות המציבה בלב העין הציבורית נושאים שבעבר נחשבו לטאבו.
היא ניהלה את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, ערכה והגישה תוכנית רדיו שבועית ברשת ב' שעסקה באלימות במשפחה ובחברה, פרסמה ספרים ומאמרים, הובילה מחקרים משמעותיים בתחומי מניעת האלימות נגד נשים, ולמעשה טבעה את המושג "נורות אדומות".
היא זכתה בפרס רפפורט על עשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.
רונית לב־ארי נחשבת לאורים ותומים בתחום המאבק באלימות נגד נשים. עשייתה רבת־השנים העניקה לאין־ספור נשים ונערות את הכוח לאהוב את עצמן מחדש, ולהאמין שהן שוות וראויות לחיים של חירות, ביטחון וכבוד. כמנהיגה פורצת דרך היא מגלמת את רוח החדשנות, הרגישות והמחויבות החברתית שמאפיינת את תל־אביב–יפו.