עמוד הנצחה לזכרם של
לחצו על הנר על מנת להדליקו
תאריך לידה – 01/07/1944
תאריך פטירה – 29/04/2023
הורים – בתיה ושמריה בירגר
תאריך לידה – 06/06/1940
תאריך פטירה – 25/12/2011
הורים – בהירה ושאול ששון
דיתה ושמוליק ששון, זוג שהוליד סיפור אהבה הקשור תמיד בחום משפחתי, נתינה ואהבה.
דיתה נולדה בשם יהודית בראשון לציון בשנת 1944.
בתעודת לידתה כתוב ״פלשתינה״. בגיל הגן הגננת הדביקה לה את הכינוי ״דיתה״ ומאז כולם מכירים אותה בשמה זה. את מרבית חייה העבירה בעיר הולדתה ראשון, ובשנתיים האחרונות לחייה התגוררה ברמת אפעל בסמוך לנכדיה וביתה.
שמוליק (שמואל) נולד בעיר חאלב שבסוריה בשנת 1940. בגיל 6 הצליח לברוח מחאלב דרך טורקיה ולבנון ביחד עם אחותו הגדולה כאשר הדבר היחיד שהיה להם הוא שטר קרוע של מספר לירות, אותו היו צריכים לחבר לשטר קרוע אחר בארץ על מנת שידעו זהותם. שמוליק העביר את כל חייו בעיר ראשון.
שניהם גדלו בסביבות מגורים שונות תוך כדי התמודדות עם אתגרים שונים אך חייהם התמזגו בעת שירותם בצבא.
בשנת 1962 דיתה ושמוליק נפגשו בצבא, כאשר דיתה הייתה מזכירתו של שמוליק בחטיבה 7 בחיל השריון. לאחר 3 שנים הם התחתנו והולידו את שי, ושלוש שנים לאחר מכן נולדה בתם אורנה. לדיתה ושמוליק יש 6 נכדים אותם הם הספיקו לפגוש ולרקום עמם במהלך חייהם קשרים ייחודים שאין כדוגמתם. הם היו סבתא וסבא אהובים ונערצים לנכדיהם כפי שהיו גם לילדיהם ולכל המשפחה.
מייד לאחר שירותה הצבאי וסיום לימודיה, דיתה החלה לעבוד כמזכירה ארגונית במחלקת כימיה אורגנית במכון ויצמן שברחובות. דיתה פרשה משם בהגיעה לגיל 60, ועבדה כמעט 40 שנים באותו המקום. דיתה הייתה אהובה וזכורה היטב בליבם של כלל הקולגות שלה בשל אישיותה המיוחדת.
עד היום, ולאחר פטירתה, חבריה לעבודה מתגעגעים אליה ושומרים על קשר עם ילדיה.
שמוליק שירת בקבע מספר שנים בחטיבת השריון, ובמרוצת השנים התקדם לדרגת סא״ל במילואים. שמוליק עבד בראשית דרכו בחברת ביטוח ״הלבנון״, ולאחר מספר שנים הקים את ״מנור-סוכנויות ביטוח״ שם עבד עד לפטירתו בגיל 72.
שמוליק היה אהוד מאוד על ידי עובדיו והקולגות, וזכור כמעסיק מיוחד במינו. גם אליו עובדיו מתגעגעים ושומרים גם כיום על קשר עם ילדיו.
דיתה ושמוליק אהבו מאוד לבלות עם חבריהם והיתה להם חבורה של חברים עימם בילו יחד עוד מתקופת התיכון בראשון. עם השנים כל המשפחות של החברים התחברו ודיתה ושמוליק היו אהובים מאוד גם בין חבריהם והם חסרים להם מאוד.
דיתה ושמוליק אהבו יותר מכל ליהנות עם ילדיהם ובהמשך גם עם נכדיהם בטיולים בארץ ומסביב לעולם.
הם ידעו ליהנות ביחד אחד עם השני וטיפחו לאורך השנים זוגיות מיוחדת במינה ואהבת אמת.
בעבר, מידיי שישי בצהריים, הייתה מסורת בה הילדים והנכדים התכנסו לארוחת צהריים משותפת.
מאז לידת נכדתם הראשונה ולאורך כל השנים, אחת לשבוע דיתה ושמוליק הגיעו לארוחת צהריים עם הנכדים. לאחר לכתו של שמוליק, דיתה המשיכה במסורת והקדישה את ימים שלישי וחמישי עבור הנכדים באופן קבוע. כולם חיכו ליום בשבוע שהם יגיעו להיות איתם וכמובן לאכול את האוכל של סבתא בצהריים.
שמוליק ודיתה היו ההגדרה לנתינה ולאהבה.
הם אהבו לצחוק ולשמוח ביחד, בעיקר באירועים משפחתיים ובטיולים משותפים שכללו תמיד את כלל יקיריהם.
היה להם חשוב מאוד האיחוד המשפחתי ותחושת הקירבה והחום. שניהם אנשים ענווים מאוד ויחד עם זאת אהבו להתפנק, לפנק ולחיות את החיים הטובים.
לדיתה היה אח אחד, אהרון ואעלו לשמוליק היו 6 אחים- יפה, רינה, ניסים, משה, יוסי ושרה. גם לדיתה וגם לשמוליק היה קשר חם וצמוד להוריהם ולאחיהם וחלק מאחיו אף עבד עימו בחברה אותה הקים.
דיתה ושמוליק השאירו אחריהם מורשת בזכות היותם אנשים כה מיוחדים.
בילדותו של שמוליק, הוא גדל כאדם דתי ובהמשך חייו היה לו חשוב לשמור על המסורת היהודית במשפחה. לפיכך הונצח בבית הכנסת אליו נהג ללכת להתפלל בראשון בחגים.
משפחתה של דיתה שייכת למקימי המושבה ראשון לציון, במוזיאון העיר ראשון קיים אגף הנצחה עבור משפחתה.
אנו מכבדים את זיכרונם ומודים על הדרך שחיו בה והנחלת ערכים יקרים מפז לנכדיהם ולכל מי שהכירם. הם חסרים מאוד לילדיהם, נכדיהם, בני משפחתם, לחברים ולכל מי שהכירו בדרכם ונכנסו עמוק לליבו. יהי זכרם ברוך.
מלאו פרטים וניצור קשר בהקדם
הורידו ברקוד להדפסה, ניתן להדפיס על כל דבר כדי לספק גישה מהירה לעמוד.
מומלץ לסרוק את הברקוד ולוודא שהוא עובד לפני הדפסתו
5 תגובות
הספד 30 לאבא
עברו 30 ימים מאז נפרדנו ממך.
אמרו לי שזה נעשה קל עם הזמן, שהתמונות הקשות של הסוף, הדעיכה, הרזון קופאות ונעלמות אט אט.
אמרו לי שאני צריכה לזכור את התקופות היפות (שהיו רבות) – הזיכרונות, התמונות, הבילויים, השיחות הכיפיות והמחכימות. את החיבוקים, הנשיקות, המחמאות והאהבה הרבה, שהרעפת על כולנו בכל דקה ודקה.
אמרו לי שצריך להמשיך הלאה, שהמציאות חזקה על כולנו.
החזרה לשגרה עוזרת ומחזקת, הזמן עם אלו החיים והנותרים מחזק ומטעין באנרגיה את החיים.
אמרו לי שזו דרך העולם, שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כמקשה אחת, שתי וערב, נוגע, לא נוגע בכולנו…
להגיד את הכל זה קל – ליישם, כשהאובדן שלך כה גדול, זה קשה.
אבל אנחנו – אמא, שי, יפעת, צחי ואני – משתדלים.
משתדלים לשמר כל זיכרון ממך, קטן כגדול.
זוכרים, דומעים ובעיקר מתמודדים עם מציאות חדשה, לא קלה, עם זיכרון היותך.
מעבירים את זכרונך ומורשתך גם לילדינו בתמונות, בסיפורים – אתה תמיד איתנו.
אבל אל דאגה, אבא יקר – אנחנו כולנו נהיה חזקים.
נמשיך הלאה וניישם את שלימדת אותנו.
נמשיך לצחוק, נמשיך לבכות, ניזכר בך, נזכיר אותך ובעיקר נתגעגע, נתגעגע המון.
אנו מבטיחים לך, אבא יקר – שנמשיך תמיד בדרכך.
נשמור על אמא, אהבת ליבך.
נשמור על הערכים הרבים שהקנית לנו, ונדאג להעביר את כל הזכרונות גם לילדינו (אותם כל כך אהבת).
ומכאן – בשמך ובשמנו אנו רוצים להודות לכל המנחמים הרבים, שהקיפו אותנו באהבה – בימיך האחרונים, בלוויה, בשבעה ובימים הקשים.
עברו 30 ימים, ובטח בגן עדן למעלה כבר מעריצים אותך –
שכן ברור שלא כל יום מגיע מלאך מזן מיוחד כמותך.
ובטח גם התאחדת עם הקרובים לליבך, וכולכם שם ביחד שומרים עלינו מכל פגע רע – עם המון אהבה.
אז נוח על משכבך בשלום, אבא יקר.
אוהבים אותך לעד.
הספד שנה לאבא
ראשית, ברצוני להודות לכל האנשים היקרים שנמצאים כאן היום ומכבדים בנוכחותם
בראש ובראשונה את אבא – וכמובן – גם אותנו.
ברצוני להודות למאות המנחמים שפקדו את ביתנו במהלך השבעה, ריתקו אותנו בסיפורים על אישיותו המיוחדת והכובשת של אבא ופועלו, על חוכמת חייו – שהקנה אותה גם לאחרים, על נעימות הליכותיו, טוהר מידותיו, על מתן בסתר ועזרה לזולת ועל נדיבותו הרבה.
סיפורים רבים, שאם אבא היה בינינו לשמוע אותם, לבטח היה מחייך את חיוכו היפה והמבוייש, ולחייו היו מסמיקות.
תודה לאלה המיוחדים שליוו אותנו ובעיקר את אמא בשנה קשה זו
יד ביד, צעד אחר צעד, האזינו לה, בכו איתה, צחקו איתה ובעיקר עודדו והיו שם בשבילה. במיוחד ל–נני ויוסי, תמר ואהרון, דינה ויוסי, עליזה ולחברותיה הקרובות של אמא. אתם נכס יקר. תודה.
שנה עברה
שנה בה איבדנו את כתר משפחתנו.
שנה בה לא הפסקנו – אמא, שי ואני וכל בני משפחתנו – לדבר עליך ואליך מדי יום.
שנה בה נאלצנו כולנו להתמודד עם אתגרים ומצבים שלא היינו מורגלים להם קודם לכן, לא תיכננו אותם, ואתה גם לא הכנת אותנו להם – שכן אתה, כמונו, לא האמנת שיקרה הנורא מכל.
שנה בה ניסינו, מחד, להמשיך לחיות את החיים הטובים כמו שלימדת אותנו לחיות, כאילו אתה איתנו – לבלות, לנסוע לחו"ל כל המשפחה ביחד, להתכנס לארוחות משפחתיות רבות.
מאידך, נאלצנו להתמודד עם מצבים סבוכים תוך שאנו מגיעים לפתרונם על ידי ניצול הערכים הטובים והידע הרב שהקנית לנו.
אבא
תמיד היינו צוחקים שאתה יחיד בדורך – יחיד ומיוחד.
אבל אבא, בשנה זו, מאז לכתך קמה יורשת לאישיותך המיוחדת – אמא.
מאז לכתך, גילינו אצלה תעצומות נפש הראויות להערצה ולהערכה שלא ניתן לתארן.
אין ספק שגם היא – יחידה ומיוחדת. חייה השתנו בשנה זו מהקצה אל הקצה, וכולנו יודעים כמה אתה היית כל עולמה – ולהיפך.
אבל אמא, כמוני, כמו צחי, שי ויפעת, חיה יום ביומו תוך שהיא מספרת לך מה עובר עליה ועלינו – על הנכדים החמודים, החברים וכל מי שהיה קרוב ללבך, והכול תוך שהיא מחייכת ורגועה, גם אם בפנים סערת הרגשות גדולה.
הו, כמה הסערה גדולה.
שנה בה אמא החליטה לקום על רגליה ולהמשיך בגאון ולא ליפול לקלות של הדיכאון.
ועל כך אמא, אני מעריצה אותך (ובטוחה שגם אבא חושב כמוני שם למעלה).
אומרים שהזמן עושה את שלו
סבורה אני, שמי שחיבר קלישאה זו, לא חווה מעולם אובדנו של אדם כה אהוב ונערץ כמוך.
הזמן, אבא, רק מגביר את הגעגועים אליך, והתחושה היא שהחלל הריק רק גדל.
אתה חסר לי, אבא. חסר. נקודה.
חסר לי לפתוח את הבוקר בשיחה הטלפונית איתך, חסר ברגעי ההתלבטות בחיים, חסר בשמחות שלנו, חסר בימי ההולדת של נכדיך שכה אהבת, חסר בבר מצווה שחגגנו השנה לדר, חסר ברגעי העצב.
בקיצור – חסר בחיינו – והחלל שהותרת גדול.
צר לי, אבא
שטלטול הקטן, שחגג עכשיו יומולדת שנתיים, מסתכל על תמונתך שתלויה בביתנו וקורא לך "בבא" – ואין מי שיענה לו.
צר לי על יובל, שתמיד אמרת שאין נשמה טובת לב ממנה, שכתבה סיפור על חייך וזכתה במקום הראשון, מבין עשרות מתמודדים, בתחרות ארצית שנערכה על ידי משרד החינוך, ולא היית לצידה כשקיבלה את הפרס – פרס על סיפור חייך שלך.
(אגב, באופן כה סמלי – הפרס הוענק לה ביום הולדתך שלך, אבא.)
צר לי על גל שגדלה להיות לנערה בוגרת, משכילה, יפת מראה, משקיעה ומצטיינת בלימודיה כמו שכל הזמן רצית שתהא.
אבל אתה לא כאן ליהנות מכל אלה, ליהנות מפירות ענפיך שלך.
צר לי גם על ילדיהם של יפעת ושי – ניר, רז ודר, נכדיך האהובים, שלא נהנים עוד מאהבתך שלך, עליהם הרעפת עד בלי די.
וצר לי בכלל, אבא – צר לי גם עלינו – עליי, על שי, על צחי, יפעת ואמא שלא יכולים להמשיך וליהנות מהרגעים הכיפיים ביחד איתך.
אבא
גם אני, כמו אמא, ארים ראשי בגאון, אחייך אל העולם ואקווה שהעולם יחייך אליי, כי להשיב את הגלגל אחורה – לא ניתן, אז לפחות אחיה כמו שהיית רוצה שאחיה – אם היית בינינו היום.
אבא יקר – שמור על כולנו מלמעלה כמו שגוננת עלינו ושמרת עלינו בחייך.
אמשיך להתגעגע ולאהוב מכאן – שלך לעולם – בתך האוהבת וכמו שקראת לי – צ'וצ'י.
הספד לויה לאמא
אימוש, סבתוש אהובה שלנו,
איך אפשר לחשוב או לדבר עלייך בזמן עבר? מי היה מאמין שנעמוד פה חודשיים לפני שימלאו לך 79 שנים ונספיד את האישה מלאת האנרגיות, השמחת חיים והחיות?
בשבועיים האחרונים הכנסת טלטלה לחיינו וכולנו נענו בין תקווה ליותר תקווה, כי לא נתת לנו לשקוע ליאוש. שבועיים בהם לא הצלחנו לעצור את קרישי הדם שתקפו את גופך והכניעו אותך לבסוף. שבועיים וחצי בהם שי, אני, יפעת ואריק ונכדייך האהובים עלייך לא משנו ממיטתך 24/7 רק כדי ללטף, לדבר, לנשק, לעודד, ללחוש לאוזנייך מילות אהבה חמות ורבות בדיוק כמו שהגיע לך.
בנותיי דאגו למרוח קרמים על גופך שעורך ישאר רך ונעים, יפעת דאגה לעשות לך פאנים ששיערך ישאר יפה כשבאים לבקרך, אריק דאג להכניס לך שמחת חיים ושלא תתעצלי לתרגל פיזיותרפיה, ואת כל העת רק הודית והודית לכולנו תוך שאת מתנצלת שאת מפריעה לשגרת חיינו. הסברנו לך שאנחנו עושים זאת למענך אך לא פחות למעננו, שכן אנחנו רוצים עוד ועוד ממך ולעולם לא שבעים.
גם בנשימותייך האחרונות היינו כולנו לצידך, כולל כל נכדייך האהובים – גל, דר, רז, יובל, ניר וטל – שלא ויתרו על לבוא ללטף עוד ליטוף, לתת עוד נשיקה ולדבר אלייך את שכל אחד רצה לומר, העיקר שאת תחושי אותם ועוד יותר שהם יחושו עוד קצת ממך.
ועל כל זה ניצחה בענק דורית אהובת ליבנו, דורית שנהייתה כאחות נוספת למשפחתנו, הבת של מיכה ז"ל שנפרד מאיתנו גם הוא לפני פחות משנה. דורית, שראתה בך אם שנייה לה, דאגה שתקבלי את הטיפול הכי טוב שאפשר, הציבה ליד מיטתך את הרופאים המובחרים ביותר, עשתה כל שביכולתה לסייע, לתמוך ולטפל – ועל זאת הודית לה בלי סוף.
אמא, סבתא אהובה שלנו, את היית אדם מיוחד במינו. אומרים את זה הרבה על המתים, אבל עלייך זה באמת נכון. את ידעת להיכנס ללב של כל אדם בכל גיל, באנרגיה החיובית שלך, בחיוך התמידי, בבדיחות המפולפלות שלך, ברוחב ליבך, בצניעות, בנתינה האדירה. היית מלאת אהבת אמת ואהבת חינם. תמיד חיפשת את הטוב בהכול.
עברת בחיים תקופות לא קלות. אחרי לכתו של אבא שלנו, אהוב ליבך, היה לך קשה להתרומם, אבל אז החלטת לבחור בחיים וכך עשית. את אבא השארת ללוות אותך כבר 11 שנים. כל לילה ולילה הגיח אלייך בחלום אחר. עכשיו, אמא, תוכלו לאחוז ידיים שם למעלה ולהגשים את החלומות.
אחרי אבא ז"ל הצלחנו אני ודורית חברתי לשכנע אותך לזרום ולהכיר את אביה שהתאלמן. הכרנו ביניכם, ואת ומיכה בניתם יחד זוגיות שנייה מקסימה, בתוך זכרונות עם שושנה ואבא, מהם התאלמנתם. בזכות מיכה זכינו בשני אחים נוספים – דורית ועדי – ובכל משפחתם שאת היית להם כסבתא שנייה.
אימוש, גם בימייך האחרונים מה שהטריד אותך זה אם השקנו את הסחלבים בביתך ואם שרנו להם שירים, כי בלי שירים שאת שרה הם לא יצמחו.
מאז שליקירייך נודע על פטירתך, אנחנו רק שומעים כמה היוות דוגמה לזיקנה אחרת, לשמחה, להנאה, נתינה מעל ומעבר וכמו שאמרת תמיד – נתינה בידיים חמות.
כולם מדברים על כמה היית מיוחדת באישיותך ובמראך, הכי יפה מבפנים ומבחוץ. רק לפני שנה וחצי עברנו לגור יחד. כמה זה שימח את כולנו. אידיליה משפחתית.
רק לפני חודש וחצי זכינו טל ואני לטייל איתך בדובאי. נהנית, זרחת, אמרת שהחיים יפים וצריך לנצל כל רגע בהם.
לא אשכח לעולם את אותו לילה ארור לפני שבועיים וחצי בו מצאתי אותך מוטלת במטבח ביתך, נאבקת בקריש דם אכזרי שתקף אותך. אבל מנגד, גם לא אשכח לעולם את כל מה שהיית במהלך 79 שנותייך.
אני מנסה להאמין בסתר ליבי כי יש המשך לחיים שמעבר, ואולי במקום בו את כעת, לצידו של אבא, לצידו של מיכה ושאר יקירייך שם, את תוסיפי להם אקשן לחיים כי בטח היה משעמם עד שהגעת.
גם ללוויה שלך השארת הנחיות, שכן כמוך, גם זו צריכה להיות מסודרת ומתוקתקת. ביקשת שעל מצבתך יהא הכיתוב: "ואני רק רציתי לשיר… ולשיר…"
אז אמא, סבתא יקרה שלנו, אנחנו נשיר את החיים איתך, בצילך ובזכרוננו, ועכשיו נשמע עבורך את השירים שביקשת.
רק נפרדנו, ואת כבר כל כך חסרה פה באישיותך ובנוכחותך.
אוהבים ולעולם לא נוכל לשכוח.
הספד 30 לאמא
היום בבוקר נכנסתי לרכב והשיר הראשון שהתנגן בגלגלצ היה "יש לי חור בלב בצורה שלך."
מיד ידעתי שאת איתי היום, אמא יקרה. זה הרי השיר שמתנגן לי בראש יום-יום כבר 30 ימים…
30 ימים מאז לכתך. 30 ימים שעברו הכי מהר שאפשר לדמיין. 30 ימים שעברו הכי לאט שאפשר לדמיין. לא טעיתי. אלה היו פשוט 30 הימים הכי מבלבלים שחוויתי. עצב עצום עם חור בלב שהתערבב לו בין לבין עם שמחות, חגיגות והישגים של ילדיי – נכדייך.
כמו שביקשת, לא ויתרתי על אף חגיגה בחודש הזה, בדיוק כמו שציווית לנו.
ברצוני להודות למנחמים הרבים שפקדו את ביתנו במהלך השבעה.
ריתקו אותנו בסיפורים על אישיותה המיוחדת והכובשת של אמא, על נועם הליכותיה, טוהר מידותיה, על מתן בסתר ועזרה לזולת, ועל נדיבותה הרבה.
על השירים שזימזמת בכל רגע נתון בהתאם לכל סיטואציה, על הבדיחות הגסות בדר"כ שבהן תיבלת כל אירוע, על לבושך המוקפד, על ראיית הזולת בכל סיטואציה, ועל אופייך הנוח, הנעים והמזמין להתחבר אלייך.
כולם דיברו איך חיית את החיים בדיוק כמו שהם רוצים לחיות אותם. גילינו גם קשרים מפתיעים, שאם היית שומעת, היית מתפקעת מצחוק.
אבל אמא, בכל הסיפורים חזר קו אחד שוב ושוב – טוב ליבך הענק, הנתינה האינסופית ללא תמורה, התמימות, הקלילות, הבדיחות, הניראות של מיליון דולר, והרצון רק לעשות טוב לאחרים.
לא מעט אנשים סיפרו לנו שהיית האדם שהיה הכי אהוב עליהם מחוץ למשפחתם. כמה כל זה לא הפתיע אותנו, אמא, אבל ריגש מאוד.
30 ימים חלפו בהם משפחתי ואני וכל משפחתו האהובה של שי לא הפסקנו לדבר עלייך יום ביומו.
ואת כל כך חסרה לכולנו, מקטן ועד גדול. חגגנו חג ראשון בלעדייך, שבועות – חג שהוא שלך ושל אבא, שכן זהו החג שבו אבא נולד.
נעדרתם משולחן החג, אבל הייתם איתנו ברוחכם. אגלה לך ששי ואני פיתחנו מבט חטוף השמור לשנינו, שבו שנינו מבינים ללא מילים (כי הדמעות חונקות) שאנחנו חושבים בדיוק על אותו דבר – עליכם!!
בטוח הייתם גאים על הארוחה הדשנה, האווירה הכיפית, והאהבה והחיבוק ששררו בין כולנו. כי הרי אתם לימדתם אותנו שמשפחה זה מעל הכל – ערך עליון. ואנחנו על זה במלוא הכוח – מבטיחים לכם!!
אמא, סבתא, חברה שלנו – את יחידה במינך.
היית כזאת וככה תזכרי לעולם בתוכנו עמוק. בטוחה שגם בגן עדן את שובבה לא קטנה ועושה שמח לכולם שם.
אחזור על משפט שאמרתי גם בהספד על אבא.
אומרים שהזמן עושה את שלו. סבורה אני, שמי שחיבר קלישאה זו לא חווה מעולם אובדנו של אדם כה אהוב ונערץ כמוך.
הזמן, אמא, רק מגביר את הגעגועים אלייך, והתחושה היא שהחלל הריק רק גדל.
את חסרה לי, אמא.
חסרה לכל המשפחה. בכל שעה ושעה נזכרים במשהו שעשית, אמרת, חווית, לימדת אותנו – חוסר שלא ניתן לתאר במילים מעבר לכאב עצום בגוף.
צר לי על לכתך, אמא, וצר לי כל כך גם עלינו – עליי, על שי, ועל כל בני משפחתנו האהובים עלייך, שלא יכולים להמשיך ולהינות מהרגעים הכיפיים, הטובים, הכי נעימים – ביחד איתך.
אבל אני, כמו שלימדת אותנו אחרי לכתו של אבא האהוב – ארים ראשי בגאון.
אחייך אל העולם ואקווה שהעולם יחייך אליי. כי להשיב את הגלגל אחורה – לא ניתן, אז לפחות אחיה כמו שהיית רוצה שאחיה, אם היית בינינו היום.
כמו שתמיד אמרת, אמא – בחוץ נראה שהכל טוב, שמח, וככה צריך לחיות. הכאב הוא בפנים, עמוק בלב, ולעד יישאר שם.
אמא יקרה – שמרי על כולנו מלמעלה.
כמו שגוננת עלינו ושמרת עלינו בחייך, אמשיך להתגעגע ולאהוב מכאן.
נמשיך כולנו לחיות לפי הערכים שאת ואבא הקניתם לנו – אהבה, שמחה, צחוק ותודה על הקיים, בדיוק כמו האבנים שהונחו בפנייך.
וכמו שביקשת לכתוב על מצבתך – "ואני רק רציתי לשיר… ולשיר."
ואת תישארי פזמון חיינו לעד. כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
שלך לעולמים.
כולם יודעים שאמא/ סבתא שלנו דיתוש ז״ל היתה תמיד מוקפת פרחים. בעיקר סחלבים. היתה לה שיטה לטפח אותם שרק אצלה הם שרדו מעבר לכל הגיון אפשרי. עוד בחייה רצינו לעשות כולנו קעקוע של סחלב אך לחיים היו תוכניות אחרות ולא הספקנו. אז היום ביומולדת 21 של יובלי שלי החלטנו לממש. קעקוע אמא ובת ( מחכות לגל שתצטרף) של סחלב עם 3 פרחים יפיפיים שעבורי הם שלושת ילדיי המופלאים. אמא שלי וילדיי. אהבת עולם


