עמוד הנצחה לזכרו של

מיכאל אלמוג

מיכאל אלמוג – קצין וג'נטלמן. גדל בקריית עקרון והתחנך בפנימיית כרמית עין כרם בירושלים. שירת בסדיר ובקבע כקצין טכני בבינוי בחיל האוויר בצבא ההגנה לישראל. למד הנדסת בניין בטכניון בחיפה והקים חברה להנדסה אזרחית "אלסקה" ולאחר מכן את חברת "מ.אלמוג", בהן תכנן והקים מבנים חשובים רבים בישראל. מיכאל היה אדם ערכי, ומעל הכל שם את ערכי המשפחה, הסובלנות, הנדיבות והעזרה לזולת. יחד עם זוגתו, תמר אלמוג, הוא הקים משפחה בישראל והיה אב לארבעה ילדים – אסנת, אבי, עינת ושני אלמוג. הוא היה אדם חייכן ונעים, מלא בהומור ובידע, אדם שאפתן וחרוץ שאהב את החיים והיה חביב על כל מי שפגש בו. לנצח תהיה בלבנו! תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים לעד, אמן.
 
לירון מלכהעינת אלמוג ניסןShani Almogגיא אבנר

לחצו על הנר על מנת להדליקו

אודות

תאריך לידה – 29/03/1950

נפטר בתאריך – 02/12/2014

מגורים – ראשון לציון, ישראל

משפחה

הורים – אליס ואלברט אלקהל

ילדים – אסנת אלמוג בראון, אבי אלמוג, עינת אלמוג ניסן, שני אלמוג כהן

בת זוג – תמר אלמוג

סיפור חיי

Michael Almog was born in Fes, Morocco (1950) to Alice and Albert Elkahal. His father, Albert was a barber and his mother Alice a seamstress. Michael had 7 siblings and was the fourth born son. Six sisters: Tova, Flora, Dina, Ety, Sarah and Miriam, and one brother Gabriel. In 1955, when Michael was five years old, he migrated with his family to Israel. They arrived in France into a migrant camp where they waited for a few months, until their final trip to Israel was granted. On arrival, the family was sent to live in Kiryat Ekron. Israel was a very young country at the time and the living conditions were harsh, no electricity or hot water, no paved roads, and very few groceries they could buy in the market. Meat, butter, cheese or chocolate were dispensed with coupons for each family. Their home was a simple shed, about 30 square meters with an outdoor bathroom, where they all lived together, sharing beds and using simple oil lamps for light. Despite the harsh conditions, Michael always talked fondly about his childhood, remembering the playful times of football games, hide and seek, spinning tops and building kites. A few years later they were moved to a bigger shed and only a few years after that, the family finally moved to their permanent home which became the heart of the extended Elkahal family, where we all spent many happy years of Shabbat dinners, holidays and gatherings. 

As a child, Michael was a distinguished student even in primary school. He was then accepted to the prestigious boarding school Karmit Ein Karem in Jerusalem, where he created many wonderful memories and formed life long friendships. Micheal’s close friends remember that even as a child Michael had very strong morals and a deep sense of justice, and many were seeking his advice. He was a dedicated student, top of his class, but also very friendly and social so he was quite popular among his peers. He completed his high school studies in Ort, Jerusalem and then joined the Israeli Defence Force as a mechanical instructor. Towards the end of his military service, he was accepted to the pre-academic preparatory studies in the prestigious Technion Institute of Technology in Haifa. He passed his studies with flying colors and was then accepted for Civil Engineering studies in the Technion as well. 

During his university years, at one of the student's dance parties, Michael met his future wife and life partner Tamar. And together they paved their way in the world as a young couple. In 1974, they got married and moved together into their first home in Eilat. Michael loved Eilat, the Red Sea and its unique landscape of the surrounding desert. He and Tamar shared many precious family times traveling, snorkeling and enjoying the beautiful nature of Eilat and Sini. During this time, they decided to change the family name from Elkahal to Almog (Hebrew for sea coral). 

After graduating his Civil Engineer studies in the Technion in 1975, Michael joined the IDF’s standing army as an officer at the Air Force Construction Command and served in Kanaf 10 military base near Eilat. During his military service he had many roles and parts, the latest was as Head of the Coordination and Supervision Section at the Air Force Construction Command. He managed a team of engineers to coordinate and supervise Air Force construction work at various bases across the country, in coordination with the Ministry of Defense – Construction and Assets Division, and was responsible for processing the budget of the various construction units until the annual construction program was determined in each unit.

During his time as a military officer, in 1976 his first daughter Osnat was born. He was then promoted to a new position in Tel Aviv and the young family moved to an apartment in Rishon LeZiyyon. There, in 1979 Avi was born, later followed by Einat in 1987, just before they moved to the first house that Michael planned and designed for his family, where Shani was born in 1988. In this house, on Aba Hillel Silver street, the Almog family grew and prospered for many years, creating many beautiful memories together. 

Michael started his own civil engineering company, managing and executing major road and construction projects, building and growing communities of the local towns such as Kiryat Ekron and Mazkeret Batya. Amongst his main projects: schools, parks and sports centres, youth and elderly centres, synagogue, the courthouse and the main boardwalk by the sea in Ashdod. When his son , Avi graduated from his architecture studies, he joined the company and worked side by side with Michael. 

Michael was a family man, a wonderful life partner and a dedicated father. His connection to family was his highest value. In 1979, Michael’s father, Albert Elkahal passed away and Michael became the head of the family, supporting his brother and sisters and their children, 

He visited his mother Alice frequently, where all the family gathered for shabbat lunches and high holidays, sitting around the table together, eating the Moroccan traditional foods cooked by grandma Alice and sharing stories. Michael used to sing the holiday prayers with his beautiful deep voice, which we all remember and cherish. Michael had to fit into big shoes and he took a lot of the family responsibilities upon himself, however, he always conducted it with a smile and made all the kids laugh at his jokes and funny faces, he really saw it as a privilege. 

Traveling the world was one of his great passions. With his wife Tami , his family and friends he visited many places in Europe, America, Asia and Australia, including a trip to his roots in Morocco. He enjoyed learning about the history, politics and the people of each place he visited, with one special place he loved the most – Greece! He loved the Greek music, the buzuki, the food and the taverna.

After Michael’s passing, during the shiva at our home, many friends shared stories of Michaels inspiration and encouragement to pursue what they wanted to achieve in life. He conducted a very organised life, noting everything in his calendar, including his appointments for cancer treatments, which he approached as another project, another goal to achieve and concur. Unfortunately, on 3rd of December 2014 he passed away, aged 64 years old. 

Michael wedded his Son Avi to his wife Laura and had two grandchildren, Dan and Lea. Today he has 3 sons in law and 5 grandchildren which he didn’t get to meet, however, they will always be part of his legacy. Michael was kind hearted , generous, happy and humble. He loved life, enjoying the small things, as well as the major life events. We lost a great man that had so much to share and we feel his absence every day. We are grateful for the wonderful years we spent together and feel privileged to continue his vision and love for life remembering all these wonderful moments and cherishing them in our hearts.

מיכאל אלמוג נולד בשנת 1950 בעיר פס שבמרוקו להורים אליס ואלברט אלקהל. אביו היה ספר ואמו תופרת. היה בן רביעי מתוך שמונה אחים ואחיות – טובה, פלורה, דינה, מיכאל, אתי, שרה, גבריאל ומרים. בשנת 1955, כשהיה בן חמש העפיל ארצה עם משפחתו.המסע היה לא קל. בתחילה הם הגיעו במעבורת לצרפת, שם נקלטו במחנה עולים למשך כמה חודשים עד שהגיע תורם לעלות ארצה, אז עלו על מעבורת נוספת לארץ ישראל ונקלטו בקריית עקרון. תנאי המחייה היו קשים, לא היה חשמל או מים חמים, לא היו כבישים סלולים ומוצרי המזון בשוק היו מועטים. מצרכים מיוחדים כמו בשר, חמאה, גבינות ושוקולד חולקו בהקצבה בתלושים ע"י הממשלה. הבית היה צריף קטן בגודל כ-30 מ"ר בו התגוררה המשפחה, שמנתה עשר נפשות, בצפיפות רבה. שני ילדים ישנו בכל מיטה, עששית נפט שימשה לתאורה והשירותים היו מחוץ לבית. אך למרות התנאים הקשים עמם נאלצו להתמודד, מיכאל תמיד דיבר על ילדותו בחדווה, סיפר שהם היו שמחים ושהם לא הרגישו כילדים שהתנאים היו קשים כל כך. תמיד כשדיבר על ילדותו אהב לספר כמה אהבו לשחק יחד בחוץ בכדורגל, סביבונים, פורפרות, הקפות, מחבואים ולבנות ולהעיף עפיפונים. כך חיה המשפחה זמן מה עד שעברו לצריף קצת יותר גדול, ורק לאחר מספר שנים נוספות עברו לבסוף לבית בנוי מבטון ששטחו כ-80 מ"ר, הבית שלימים הפך ללב משפחת אלקהל המורחבת ובו בילינו אינספור שבתות וחגים יחד.

כבר בביה"ס היסודי בן צבי בקריית עקרון, התגלה מיכאל כילד מחונן והתקבל ללימודים בפנימיית כרמית עין כרם בירושלים, שנים שהיו זכורות לו כשנות נעורים עליזות בהן הכיר חברים רבים ויצר קשרי חברות עמוקים שהפכו לחברויות של עשרות שנים, חברים שליוו אותו כל חייו. חבריו מספרים עליו שכבר מילדות היה אדם ערכי בעל חוש צדק מפותח שרבים פנו אליו לעצה. היה שקדן, תלמיד מחונן ומצטיין שכבה, אבל גם אוהב אדם שידע ליהנות מהחיים ולכן היה מקובל מאוד. את שנות התיכון למד בבי"ס אורט ירושלים, ולאחר מכן התגייס לחיל החימוש והתחיל את דרכו במסלול הצבאי כמדריך מכונאים. לקראת סיום השירות הסדיר התקבל ללימודי מכינה בטכניון בחיפה, אותם סיים בהצלחה והמשיך ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון.

במהלך שנות לימודיו, באחת ממסיבות הסטודנטים בטכניון, הכיר את תמי אלמוג שלימים תהיה אשתו, ויחד הם סללו את דרכם בעולם כזוג צעיר. בשנת 1974 התחתנו ועברו לגור בביתם הראשון יחד באילת. מיכאל אהב מאוד את הטבע המדברי של אילת ובמיוחד אהב את הים האדום היפה והעולם הקסום של דגה ואלמוגים החיים בו. יחד עם תמי הם בילו שנים אלו בחיק המשפחה והחברים וטיילו רבות בהרי אילת ובסיני. בתקופה זו החליטו יחד לשנות את שם המשפחה מאלקהל לאלמוג.

עם סיום הלימודים בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון בשנת 1975, התגייס מיכאל לשירות קבע בצה"ל כקצין טכני במערך הבינוי של חיל האוויר ושירת בבסיס כנף 10 ליד אילת. במסגרת שירותו הצבאי עסק במגוון תפקידים, האחרון כראש מדור תיאום ופיקוח במפקדת בינוי חיל האוויר. היה פעיל ואחראי צוות מהנדסים לתאום ופיקוח על עבודות בינוי חיל האוויר בבסיסים שונים ברחבי הארץ, בתיאום עם משרד הבטחון – אגף בינוי ונכסים, והיה אחראי לריכוז ועיבוד התקציב של יחידות הבינוי השונות עד לקביעת פרוגרמת הבינוי השנתי בכל יחידה.
במהלך שירותו כקצין, בשנת 1976 באילת, נולדה אסנת – ילדתו הראשונה. בהמשך השירות קודם בתפקיד ועבר לשרת בקרייה בתל אביב. המשפחה הצעירה עברה להתגורר בראשון לציון. שם, בשנת 1979, נולד אבי, ובשנת 1987 נולדה עינת, ממש רגע לפני שעברו לבית הראשון שמיכאל תכנן עבור משפחתו, בו נולדה שני בשנת 1988. בבית הזה, ברחוב אבא הלל סילבר בראשון לציון, המשפחה צמחה וגדלה יחד במשך שנים רבות.

במהלך תקופה זו, מיכאל סיים את שירותו כקצין בקבע בשנת 1980, ולאחר מכן, עסק בהנדסה אזרחית ועבד כמהנדס עצמאי בעל משרד מהנדסים לניהול פרוייקטים, תכנון, תיאום ופיקוח. בין הגופים הרבים עמם פעל נמנים משרד הבינוי והשיכון בקרית עקרון וברמלה, מועצה מקומית מזכרת בתיה, מועצה מקומית קרית עקרון, מועצה אזורית גזר ועוד. בשנת 1988 הקים מיכאל את חברת אלסקה בע"מ, חברה לפיתוח וניהול פרויקטים אותה ניהל יחד עם שותפו אלכס ויז'ניצר. החברה עסקה במתן שירותים הנדסיים לעבודות בנייה ותשתית בתחומים השונים של הנדסה אזרחית ולקחה חלק בפרויקטים רבים ברחבי הארץ. בשנת 1999 המשיך את דרכו כעצמאי והקים את חברת מ.אלמוג חברה להנדסה אזרחית בע"מ, אותה ניהל ובה עבד עד ימיו האחרונים. מ.אלמוג המשיכה את הפעילות וניהול הפרויקטים של חברת אלסקה ופרויקטים נוספים בתחום ההנדסה האזרחית – כבישים, תשתיות ציבוריות, מבני ציבור ובניה למגורים, מהבולטים שבהם פרויקט "בנה ביתך" ותכנון תשתיות חדשות בישובים רבים, מבני חינוך, פארקים, מרכזי ספורט, מועדוני נוער, בתי כנסת, מרכזי יום לקשיש, טיילת חוף לידו בעיר אשדוד, בית משפט השלום באשדוד ופרויקטים רבים נוספים. כשבנו, אבי, סיים את לימודיו כהנדסאי אדריכלות הוא הצטרף לעסק המשפחתי וזכה לעבוד עמו וללמוד ממנו בשנותיו האחרונות.

מיכאל היה איש משפחה למופת, בן זוג ושותף מלא לחיים הזוגיים, ואב מסור לילדיו – אסנת, אבי, עינת ושני.
אהבתו הגדולה הייתה המשפחתיות, היה לו חשוב מכל הקשר ההדוק עם המשפחה, ולכן במשך שנים רבות הקפדנו לבקר את אמו וסבתנו אליס מדי שבת ולחגוג שבתות וחגים עם בני המשפחה המורחבת. בשנת 1979, כשהיה מיכאל בן 29, נפטר אביו, אלברט אלקהל ז"ל, ממחלת ריאות, ומיכאל לקח אחריות על המשפחה והפך לראש משפחת אלקהל ולמשענת לאמו אליס ז"ל. תמיד תמך ועזר לכולם, מאמו ועד הקטן שבאחייניו. כראש המשפחה מיכאל תמיד ניהל את החגים ולעולם לא נשכח כיצד היה שר את התפילות בנעימה כה יפה וייחודית שתהיה חקוקה בזיכרונותינו לעד. אך מעבר לרצינות של האחריות הרבה שתמיד לקח על עצמו, מיכאל הרבה לצחוק ולהתבדח. הוא היה ידוע כאדם חייכן ומסביר פנים, וכמו שידע להיות רציני הוא גם ידע להתלוצץ ולספר בדיחות, גם על עצמו, אבל יותר מכל אהב להצחיק ילדים עם פרצופים מצחיקים, שירים וסיפורים.

אהבתו השניה היתה טיולים ברחבי העולם עם חברים קרובים ועם הילדים. בזכותו זכינו לבקר ולטייל במקומות רבים בעולם: אמריקה, דרום אמריקה, המזרח הרחוק, אוסטרליה, אירופה וטיול שורשים במרוקו. תמיד היה חשוב לו לא רק ליהנות, אלא גם ללמוד על המקום, ההיסטוריה שלו והאנשים שחיים בו. מכל המקומות הרבים בהם ביקר, יוון הייתה האהובה עליו. הוא כל כך אהב את האווירה שם, הים, האוכל, האנשים, אך מעל הכל – המוזיקה. הזמר היווני סטלוס קזנטזידיס ונעימות הבוזוקי שלו היו אהובים עליו במיוחד.

בד בבד, מיכאל שקד על קידום בחיים ורכישת השכלה, שבעיניו נתפסה ככלי קריטי להתפתחות אישית ולהצלחה בחיים. תמי מספרת כי בזכותו היא למדה שני תארים אקדמיים, BA בחינוך וMA במנהל ציבורי, ולאחר מכן, פרשה מהוראה והתקדמה לפיקוח על מעונות יום ובהמשך לניהול האגף למעונות יום במשרד העבודה (משרד התמ"ת). במהלך השבעה, רבים מהמבקרים סיפרו לנו כיצד מיכאל השפיע על חייהם באופן עמוק, עזר להם לסגל הרגלים ודרכי חשיבה שסייעו להם להתקדם ודחף אותם לרכוש השכלה, עקרונות בהם דגל ואותם הנחיל גם בחינוך ילדיו.

מי שהכיר את מיכאל במסגרת המקצועית העריך את עבודתו ואת המסירות שלו להצלחת הפרויקטים הרבים שניהל במשך שנות עבודתו. לימים, כשמיכאל חלה במחלת הסרטן ועננה כבדה ריחפה מעל ראשינו, הוא המשיך בעבודה השוטפת וניהל את ההתמודדות עם המחלה כחלק בלתי נפרד מהמשימות השוטפות. ביומן העבודה שלו, בשנת חייו האחרונה, ציונו פגישות וישיבות עבודה לצד הטיפולים הרפואיים כחלק משגרה. הוא האמין עד החודש האחרון לחייו שיוכל לנצח את המחלה ולהמשיך את חייו במסגרת המשפחתית והתעסוקתית שהוא כל כך אהב, אך לצערנו הרב המחלה הכריעה אותו בטרם עת בגיל 64 בלבד.

הוא זכה להיות בחתונתו של בנו אבי, להכיר את כלתו לאורה וורוביוף ומשפחתה המקסימה שהפכה לחלק ממשפחתנו, וזכה, אך לזמן קצר, להיות סבא לשני נכדיו הראשונים דן וליה. היום יש לו עוד שלושה חתנים וכבר חמישה נכדים ונכדות שממשיכים את דרכו בעולם. הם אמנם לא זכו לפגוש אותו, אבל הוא תמיד יהיה חלק מהם וחלק מאיתנו והם תמיד ידעו שהם נצר לאדם מיוחד, חכם ואהוב על הבריות. מיכאל היה אדם טוב לב, נדיב, שמח ועניו. הוא אהב את החיים ואהב ליהנות מהחיים ולהשקיע בדברים שהאמין בהם ובאנשים שהוא אוהב. תמיד תורם, תמיד עוזר, אדם שכולו נתינה. אנחנו ובני משפחתנו המורחבת איבדנו אדם יקר והחמצנו את ההזדמנות לחיות לצידו וליהנות מחברתו ואהבתו עוד שנים רבות, אך אנו מתנחמים בשנים הרבות בהן כן בילינו יחד זמן משפחתי רב ויקר, הרבה מזה בזכותו, וזכינו שהוא יהיה חלק מחיינו, כבן זוג, כאב, כסב, כאח וכבן. זכינו לבלות עמו, לאהוב אותו, לצחוק איתו, ללמוד ולהשכיל ממנו ומראייתו הרחבה על העולם ועל החיים.

על זה נאמר:
"חבל על דאבדין ולא משתכחין"
יהי זכרו ברוך ונצור בליבנו לעד אמן.

9 תגובות

  1. איזה כיף היה לגדול עם אבא כמוך! תמיד אהבת את הבריכה והים, בכל חופשה היית מבלה איתי ועם עינת שעות ארוכות במשחקי מים, מצחיק אותנו ומקדיש את כל כולך לבילוי ביחד, שנחקק עד היום עמוק בלב 💙

  2. אחד מזכרונות הילדות הכי משמעותיים שלנו ביחד היה הטיול הגדול שעשינו בארה"ב, במשך חופש גדול שלם שהינו בניו-יורק, בוסטון, סן-פרנסיסקו ואורלנדו. פינקת אותנו בכל יום ויום, לא היה דבר שלא הסכמת לו. תמיד היית אבא מדהים! זאת הייתה חוויה מיוחדת לטייל כמשפחה מחוץ לשגרת היום-יום במשך כל כך הרבה זמן, תודה על הזיכרון המדהים הזה

  3. יש אין ספור סיפורים על אבא ז״ל מהילדות ועד לחיי הבוגרים, אבל סיפור אחד זכור לי במיוחד… כאשר סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד עם אבא בניהול פרויקטים בתחום הבניה ציבורית, בשלב הראשון התלוותי אליו על מנת שאוכל ללמוד מהצד איך העבודה מתנהלת. זה הצריך ממני רצינות ומחויבות מלאה כבר מהיום הראשון. לא היו לי הנחות ״סלב״. היום התחיל בשעה מאד מוקדמת אחרי הכנה ערב לפני (לפעמים כמה ימים מראש). העבודה מאד מאתגרת – מצד אחד יש לנו המון אחריות על טיב הביצוע וההתנהלות בשטח ומצד שני דין וחשבון על החשבונות הכספיים השוטפים של הפרויקט, עמידה בלוחות זמנים צפופים ומבול של בירוקרטיה בדרך לאישורי אכלוס וטופס 4. הפרויקטים היו פזורים מחדרה עד גדרה ואנחנו היינו צריכים לנהל בו זמנית מספר אתרים במקביל. באחד הפרויקטים של הקמת בית ספר תיכון במזכרת בתיה, הפרויקט נעצר בעקבות תלונות של הקבלן על עבודתו של אבא שכביכול פוגעת במהלך הביצוע ועלולה לגרום לאי עמידה בלוחות הזמנים הצפופים ולנזקים כספיים עצומים לקבלן המבצע. נקבעה ישיבה דחופה עם כל הגורמים, קבלן ראשי, מהנדס העיר, ראש העיר, המתכננים של הפרויקט ועוד. הפגישה היתה טעונה מאד. טענות הקבלן שהוטחו בקולי קולות הצביעו על הפסדים כספיים שנגרמו לו לטענתו עקב הנחיות של אבא מנהל הפרויקט בשטח. לאחר רבע שעה (שהרגישה לי כמו נצח) של טענות קשות וטונים צורמים אבא דיבר לראשונה. הוא פנה לקבלן ושאל: סיימת? הקבלן ענה: כן!! ואז אבא פתח את הקלסר שהונח לפניו והתחיל להקריא בסדר מופתי ושוטף: בתאריך כך וכך זכית במכרז. בתאריך כך וכך קיבלת סט תכניות מפורטות לביצוע. בתאריך כך וכך קיבלת צו התחלת עבודה. בתאריך כל וכך עלית על הקרקע בפועל. בתאריך כך וכך יצקת יסודות, בתאריך כל וכך קיבלת הנחיות וכו וכו… כך במשך דקות ארוכות ומבלי להתלהם, פרס אבא את התנהלות הפרויקט מתחילתו ועד הנק׳ בה הפרויקט נעצר ובכך הפריח את טענות הקבלן אחת אחת.  בחדר השתוררה דממה ולי היה היתה תחושת הקלה, היה נראה לי שהפגישה עומדת להסתיים . לאחר מכן עוד היו מספר שאלות סיכום שעלו מצד ראש העיר ובכך נחתמה הישיבה.

  4. יש אין ספור סיפורים על אבא ז״ל מהילדות ועד לחיי הבוגרים, אבל סיפור אחד זכור לי במיוחד… כאשר סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד עם אבא בניהול פרויקטים בתחום הבניה ציבורית, בשלב הראשון התלוותי אליו על מנת שאוכל ללמוד מהצד איך העבודה מתנהלת. זה הצריך ממני רצינות ומחויבות מלאה כבר מהיום הראשון. לא היו לי הנחות ״סלב״. היום התחיל בשעה מאד מוקדמת אחרי הכנה ערב לפני (לפעמים כמה ימים מראש). העבודה מאד מאתגרת – מצד אחד יש לנו המון אחריות על טיב הביצוע וההתנהלות בשטח ומצד שני דין וחשבון על החשבונות הכספיים השוטפים של הפרויקט, עמידה בלוחות זמנים צפופים ומבול של בירוקרטיה בדרך לאישורי אכלוס וטופס 4. הפרויקטים היו פזורים מחדרה עד גדרה ואנחנו היינו צריכים לנהל בו זמנית מספר אתרים במקביל. באחד הפרויקטים של הקמת בית ספר תיכון במזכרת בתיה, הפרויקט נעצר בעקבות תלונות של הקבלן על עבודתו של אבא שכביכול פוגעת במהלך הביצוע ועלולה לגרום לאי עמידה בלוחות הזמנים הצפופים ולנזקים כספיים עצומים לקבלן המבצע. נקבעה ישיבה דחופה עם כל הגורמים, קבלן ראשי, מהנדס העיר, ראש העיר, המתכננים של הפרויקט ועוד. הפגישה היתה טעונה מאד. טענות הקבלן שהוטחו בקולי קולות הצביעו על הפסדים כספיים שנגרמו לו לטענתו עקב הנחיות של אבא מנהל הפרויקט בשטח. לאחר רבע שעה (שהרגישה לי כמו נצח) של טענות קשות וטונים צורמים אבא דיבר לראשונה. הוא פנה לקבלן ושאל: סיימת? הקבלן ענה: כן!! ואז אבא פתח את הקלסר שהונח לפניו והתחיל להקריא בסדר מופתי ושוטף: בתאריך כך וכך זכית במכרז. בתאריך כך וכך קיבלת סט תכניות מפורטות לביצוע. בתאריך כך וכך קיבלת צו התחלת עבודה. בתאריך כל וכך עלית על הקרקע בפועל. בתאריך כך וכך יצקת יסודות, בתאריך כל וכך קיבלת הנחיות וכו וכו… כך במשך דקות ארוכות ומבלי להתלהם, פרס אבא את התנהלות הפרויקט מתחילתו ועד הנק׳ בה הפרויקט נעצר ובכך הפריח את טענות הקבלן אחת אחת.  בחדר השתוררה דממה ולי היה היתה תחושת הקלה, היה נראה לי שהפגישה עומדת להסתיים . לאחר מכן עוד היו מספר שאלות סיכום שעלו מצד ראש העיר ובכך נחתמה הישיבה.

  5. פה אנחנו ביחד כשסיימתי תיכון. היית כל כך גאה בכל הישג לימודי, הנחלת והטמעת בי את דרכך – להשקיע בלימודים, לרכוש מקצוע טוב, וכך לדאוג לעתיד טוב יותר. הרגשתי גאווה כשהתחלתי בהמשך בלימודי הנדסת תוכנה, ללכת בדרך – ושתהיה עוד מהנדסת במשפחה. יום אחד כשנסענו באיילון, הקפצת אותי הביתה אחרי ארוחת שישי ואמרת לי, כאילו חצי בדיחה וחצי לא, שבטח לא תזכה לראות אותי בטקס הסיום של התואר. רוב הזמן היית אופטימי כשנלחמת במחלה ורק חשבת על שימור שגרת העבודה, לא רצית לשתף אותנו ביותר מידי פרטים, אפילו רצית לפעמים ללכת לבד לטיפולים. כאילו זה ביקור פשוט במרפאה. אבל כשהיית מדבר על הסוף, על יום אחד כשלא תהיה פה, תמיד זה היה בסוג של הומור. צחקתי איתך בחזרה ואמרתי לך "אתה תהיה, אתה תהיה!", אך לצערי אתה צדקת ובערך שנה אחרי סיימתי את הלימודים, ולא היית שם לידי להתגאות ולחבק… אבל בהחלט היית איתי בלב

  6. פה אנחנו באחד הטיולים היפים שעשינו, בספרד וצרפת. בכל הטיולים היית לובש את הווסט האגדי הזה, בצבע חאקי עם כל הכיסים. תמיד פרקטי, מסודר ומאורגן 🙂 לימדת אותי לטייל בצורה עצמאית, לקחת רכב ולבנות מסלול טיול יפה, ולא רק להישאר במקום אחד. אהבת להסתובב ולחוות, ולא במיוחד התרגשת ממסעדות. העדפת כריך טוב בדרך, פיקניק בדשא, ולהמשיך לסוע ולראות נופים יפים, מקומות היסטוריים ותרבות מקומית.

  7. אבא תמיד העריץ ותמך באהבתי ליצירה ואומנות.  מגיל 8 לקח אותי לשיעורי ציור בכל רחבי ראשון והיה גאה בי בכל תערוכה. זו תערוכת היחיד הראשונה שלי בגיל 18. הוא צילם בוידאו והיה מאושר מהשגיי באותו ערב מיוחד

  8. התמונה האחרונה שלי עם אבא, כשבועיים לפני שנפטר.
    אנחנו לובשים את אותה חולצה שהבאתי לו מפסטיבל. באותו בוקר הוא קם במצב רוח טוב וירד למטה לבוש בחולצה הזאת, אז לבשתי את שלי ועשינו סלפי יחד. סיפרתי לו על חוויות שלי מטיולים בפסטיבלים בעולם והוא אמר ״ אני שמח שיש לך חוויות מיוחדות כאלה ״ בצהריים הוא ביקש מאבי שניצל בבגט ממקום שאהב וחלקנו אותו יחד. נראה לי זה הדבר האחרון שהוא נהנה לאכול. התמונה הזו ממש מסמלת את הסוף של חייו, רגע אחרון של אושר ושל ביחד.
    התמונה הזו ממוסגרת אצלי בסטודיו על מדף הצבעים והמכחולים, זה רגע שנותן לי השראה וגם געגועים גדולים לאבא. בחודש האחרון שלו, זכיתי להיות איתו כל יום, לקרוא לו ספר, או סתם לדבר על דא והא, או להכין לו איזה שייק בריא. וגם נסענו יום אחד לטיילת תל אביב לראות שקיעה. אנצור בליבי תמיד את הזמן המיוחד הזה.

  9. סיום קורס קצינות 1994
    אבא היה בצבא קבע כשהיה צעיר וכנראה שבהשראתו ( וגם דוד דרור זכרונו לברכה ) נהייתי קצינה ואפשר לומר שנהניתי בשירות הצבאי מתפקיד יותר מעניין ויותר עצמאי. אבא תמיד הנחה אותי להתקדם ולסלול דרך להישגים משמעותיים שבעיקר מפתחים את האישיות ומוסיפים עניין לחיים.

כתיבת תגובה

שיתוף:

התחברות משתמשים

או